FANDOM


Raymond/ the Ottoman Conquest and the Development of the Arab Towns

הכיבוש העת'מאני והתפתחותן של הערים הערביות.

המקורות: מפות ושרטוטים וארכיונים ערביים של בתי הדין השרעיים וכן מנכסי ה"וואקף". זמן: המאה ה-16 עד המאה ה-19. מרחב: הפרובינציות באימפריה ובעיקר מצרים וסוריה (חלב, דמשק וקהיר). סוגיות: I.התפתחות הערים הערביות בכלל, והתפתחות הפרובינציות באימפריה. II.התפתחות קהיר. III.סוגיה היסטוריוגרפית- מחקרים אירופיים וערביים סביב סוגיית התפתחות הערים. IV.התפתחות כלכלית בתחום האימפריה. V.העלייה לרגל. מקומו של ריימונד בשיח בנושא התפתחות הערים: ריימונד טוען שישנה בעייתיות מסוימת לכתוב היסטוריה עירונית על ידי בחינת אלמנטים אומנותיים, וטוען שהיסטוריונים של האומנות מתקשים לתאר ארגון עירוני שלא תואם לתבניות קדומות, בכך הם פוגעים במעמדה של האימפריה ובמוניטין שלה. ריימונד טוען שכדי לחקור התפתחות ערים יש לקחת בחשבון מספר היבטים, מחד יש לבחון תנודות כלכליות גלובליות והתפתחות דמוגרפית, ומאידך יש לבחון היסטוריה של ערים בכלל ולאחר מכן את ההיסטוריה של ערים ערביות בתקופה העת'מאנית. {יש לקחת בחשבון בהשוואה בין ריימונד לקופרלו (המאמר הקודם) שריימונד מתייחס לפרובינציות של האימפריה לבין קופרלו שמתארת את מרכז האימפריה, איסטנבול. ריימונד בשונה מקופרלו מדבר על ערים ערביות ולא על ערים אסלאמיות, וזה מהווה את הבסיס לשוני באופי המחקר. בניגוד לקופרלו, שמאמרה מתרכז באמצע המאה ה-15 עד אמצע המאה ה-16 ואילו מאמרו של ריימונד פרוס מבחינת זמן לאורך מס' מאות (ה-16-19).

תקציר המאמר:

תקופת השלטון העת'מאני במחוזות הערביים מאופיינת לעיתים קרובות כשקיעה מתמדת עד למאה ה-19, ולפיכך על פי ריימונד נוטים היסטוריונים לגנותה או להתעלם מקיומה. גישה זו היא חלק מהמגמה לצבוע את כל העידן העת'מאני בצבעים קודרים שיתאימו לשקיעה ולהתפוררות הסופית של האימפריה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אף היסטוריונים ערבים מסתייגים לחקור את התקופה הנתפסת כתקופה קולוניאלי.

הערפול בנוגע לתקופה מסביר את פסילתה בעיני היסטוריונים מודרניים, זאת על אף שאין סיבה לערפול זה, לאור כמות המקורות המכסים אותה יותר מאשר כל תקופה אחרת בהיסטוריה המוסלמית. מגמה נוספת לעיוות תדמית התקופה העת'מאנית נעוצה ברצון האירופאי להצדיק את הקולוניאליזם כשיטה של הוצאת המדינות הערביות מעוני וברבריות.

הדעה הקדומה כנגד העת'מאנים מתבטאת באופן בולט בהיסטוריה של הערים בשל העובדה שהיסטוריונים אורבנים נוטים לקשר באופן ישיר מאפיינים אומנותיים בבנייה ועושר, בעוד שהעת'מאנים לא נטו כלל למאפיין זה של בנייה. הערים הערביות במאות ה-16-18 הנן קיבוצים חברתיים המאורגנים על פי חוקים פרטיקולאריים, ובכדי להעריך באופן נכון את ההיסטוריה של הערים הערביות החל מהמאה ה-16 ועד למאה ה-18, יש לבדוק ע"פ ריימונד תהליכים כלכליים ודמוגראפיים לצד תולדותיהן של הערים. 1.התפתחות כלכלית בפרובינציות הערביות במאות ה-16-17.

המדינות הערביות מתוארות במרבית המקרים ככאלה שסבלו משקיעה משמעותית מתחילת הכיבוש העת'מאני בשל אובדן התפקיד הפוליטי והאינטלקטואלי-תרבותי וגם מיוחסת להן  שקיעה כלכלית בגלל ההתעצמות האירופאית, שהתאפיינה על ידי הבאת ספינות אירופאיות למזרח.

בנקודה זו מציג ריימונד עובדה שהיא אמנם ידועה אך אינה נלקחת בחשבון במידה מספקת. הוא טוען שהשקיעה של המדינות הערביות החלה הרבה לפני הכיבוש העת'מאני ולא בעקבותיו. במאה ה-15 אזור ה"מגרב" היה מפוצל לישויות פוליטיות רבות, כאשר האנרכיה שלטה בכולן במזרח המדינה הממלוכית שכללה את חג'אז, ארץ ישראל וסוריה. תחת שלטון מצרי החלה הירידה הרבה לפני כן. ריימונד מציג את דבריו של היסטוריון מצרי בשם אלמקריזי, שציין בשנת 1420 את ירידתה של קהיר מאמצע המאה ה-14, דמשק עדיין לא התעוררה מהמכה אותה ספגה מהשלטון העת'מאני בשנת 1516. בגדאד עדיין סבלה מהפלישה המונגולית ב-1258. כלומר, ערים אלו והמדינות סביבן היו מרוששות ביותר כאשר התורכים השתלטו עליהן בין השנים 1516-1574. הערים הערביות היו פרובינציות בתוך האימפריה הגדולה שבירתה היא העיר איסטנבול, ועיקר הצמרת שלה הייתה תורכית, מצב שיכול להביא לשקיעה. אולם, יש לזכור כי במאות ה-16-17 האימפריה הייתה מאוחדת, חלשה על שטחים עצומים וכך לאחר הניסיון לכבוש את העיר וינה בשנת 1683 החלו הקשרים להתרופף. במשך כל התקופה שבין 1516-1683 הייתה בכל רחבי האימפריה אחידות בתחומי החוק, ארגון המנהל השפה והמטבע. כמו כן היה חופש תנועה מוחלט לתושבים פרט למכשולים טבעיים כמו הרים ונהרות או שבטים ומרידות מקומיות. כאשר התמסדה האימפריה נפתח שוב מסחר נרחב בפני הערים הערביות הגדולות אשר ישבו על נתיב הסחר הבינ"ל, ובעיקר בי ן ערי סוריה ומצרים. הם שימשו מרכזי שיווק לסחורות הן מן המזרח והן מן המערב. קהיר שלטה במסחר הימי בים האדום והאוקיינוס ההודי. חלב שלטה בנתיבי היבשה. גם החדירה של הספנים האירופאים במזרח אסיה לא פגעה באופן משמעותי במסחר (הסחר מאזורי הודו ופרס נותר בידי קהיר וחלב). לפיכך נראה כי הערים הערביות הרוויחו מהנסיבות שהביא הכיבוש העת'מאני' , ולא סבלו מתחרות אירופאית. כן הייתה עלייה בפעילות המסחרית בתקופת השלטון העת'מאני'. הגילוי של הנתיב למזרח לא האט בבת אחת את המסחר מקהיר וחלב לאירופאים. רק במאה ה-18 חלה ירידה משמעותית בסחר בקהיר ובעיקר בתבלינים שאותם החליף הסחר בקפה. הקפה היה ענף מסחרי בקהיר עד אשר החל להגיע קפה אירופאי מאיי הודו המערבית.ביחס לחלב אשר הייתה בתק' הממלוכית עיר ספר, הפכה במאה ה16 למרכז מסחרי ולצומת דרכים עיקרי למעבר סחורות ממזרח למערב. בעיר חלב עברו שיירות עם מוצרי מותרות מפרס, הודו והמפרץ אשר היה להם ביקוש בחצר הסולטן באיסטנבול, ביטוי לחשיבותה של העיר חלב ניתן בפתיחת תחנות הסחר האירופאיות ששלחו נציגים מסחריים לחלב וכן נציגויות של ונציה, צרפת ובריטניה. עד אמצע המאה ה-18 שימשה חלב כמרכז המסחרי של המזרח בשיווק מוצרים מאירופה למזרח, מוצרים וחומרי גלם מהמזרח לאירופה. אפילו בסוף המאה ה 19 למרות התחרות עם סוחרים אירופאים והפגיעה בסחר בשל המלחמה עם פרס , המשיכה חלב להיות מרכז סחר פעיל ביותר. הקלות הרבה בה יכלו אנשים לטייל בתוככי האימפריה תרמה רבות להתפתחות המהירה של העלייה לרגל למכה, דבר אשר הביא רווחים כלכליים למצרים וסוריה. בקהיר ודמשק התארגנו שיירות עולים מכל רחבי האימפריה מדי שנה. הסולטן העת'מאני עודד את העלייה לרגל ואף פיתח את הדרכים. הערים שנהנו מרווחים כלכליים כתוצאה משיירות המסחר היו קהיר חלב ודמשק, אשר שימשו מקומות מסחר לעולים לרגל. ריימונד בוחן את התשתיות המסחריות בתקופה זו כאינדיקציה לעליית הפעילות המסחרית. למשל, מציין ריימונד שעל פי מקורות ערבים וצרפתיים היו בתקופה העת'מאנית 145 שווקים. השגשוג הכלכלי חל לא רק על המסחר, כי גם על המלאכות כגון ייצור אריגים. ריימונד מדגיש כי המקור לשגשוג כלכלי ולזינוק במסחר לא היה טמון בקשרי המסחר עם אירופה, אלא בגודלה ואחדותה של האימפריה העת'מאנית. חדירתה של אירופה משנת 1753 ובאופן גובר עד המאה ה-19 אשר שברה אז את לכידותה של האימפריה, הייתה אחת הסיבות המרכזיות בשקיעת העולם העת'מאני וסללה את הדרך לקולוניאליזם. הכיבוש העת'מאני תרם לגידול בהיקף המסחר ותרם רבות לשגשוג של מספר ערים גדולות כגון חלב קהיר ודמשק.

2.התפתחות של הערים הגדולות: ההתפתחות של הערים הערביות הגדולות במאות ה-16 ו ה-17 נבעה משני גורמים עיקריים: הגידול הכלכלי שנבע מהמסחר בתוך האימפריה אשר העניקה לערים חלב, דמשק וקהיר מעמד של מרכזי שיווק, בשל היותן ממוקמות בדיוק בנקודת החיבור בין שלושת היבשות וכך הפכו למרכזים של הפצת סחורה ברחבי האימפריה ובעיקר באזורי המזרח התיכון. קיומו של מעמד שליט בבירות המחוזות. הוא היה בעל צריכה גבוהה של מוצרי מותרות. את המעמד השליט היוו אנשי המנהל, הצבא בעיקר. הם היו לעיתים מרכיב מרכזי במספר האוכלוסייה ותרמו לפריחתן הכלכלית של הערים. הם קבלו את הכנסותיהם מגביית מסים על הקרקע החקלאית בשיטת ה"אלתזאם" וכן מניצול האנשים העירוניים דרך קבלת דמי חסות שאותה העניקו לאומנים,לסוחרים ולבעלי מלאכה. מרבית הסכומים שנגבו לא היו מאיסטנבול אלא מבירות המחוזות, המסים הוצאו על מחייה ומותרות. באופן זה ניתן לראות את צבירת מספר הגילדות המסחריות בקהיר בתקופה העת'מאנית שהגיעו עד ל-250.

המבנה של אלג'יר היה שונה מהמבנה של הערים הערביות הגדולות האחרות. אלג'יר היא עיר אך למעשה הוקמה על ידי פעילותם הפוליטית של העת'מאנים. הם הפכו את אלג'יר לבירה במדינה שאוחדה בפעם הראשונה. בנו בה נמל ששמש בסיס לפשיטות ימיות על הסחר האירופאי בים התיכון וקבעו בה מערך צבאי יעיל. בעיר הוקמה מערכת ממשל שונה מבערים הערביות האחרות. מערכת ממשל זו שהייתה מקורית, מתוחכמת ומתקדמת פוסלת את הדעה הרווחת השלילית על ממשל הערים העת'מאניות. לאחר הצגתה של אלג'יר כמבנה חריג ליתר הערים הערביות, ריימונד בחר להתמקד במאמרו בערים חלב, קהיר ודמשק.

I.קהיר: בתקופה הממלוכית התפשטה רק מעט מעבר לגבולות קהיר הפאטימית. עפ"י דברי ההיסטוריון אל מקריזי ועפ"י הנתונים שהוא מביא (מספר שכונות ובתי מרחץ) , נראה כי מרבית האוכלוסייה התרכזה ב 1420 באל-קאהירה עצמה. מספר תושביה הם עפ"י ההערכה לא יותר מ 200 אלף איש עם הכיבוש העת'מאני. מדדים חשובים לגודל האוכלוסייה וצפיפותה הם מבני ציבור, בתי מרחץ, מקומות שתייה ציבוריים (סביל). מהשוואת מספר בתי המרחץ בתקופות השונות עולה כי אוכלוסיית קהיר הייתה מעל 300000 איש ומכאן שהתקופה העת'מאנית' הייתה תקופת פריחה והתפתחות. סיבת גידולה של קהיר חלה בתחילת הכיבוש במאות ה- 16 וה-17. הביטוי לכך היה בהרחקתם של בתי המלאכה לעיבוד עורות, זאת במטרה לחסוך מהאוכלוסייה הגדלה והמצטופפת את מטרדיהם. על השטח שנתפנה נבנו מסגדים. ביטוי נוסף לגידול העיר היה מעבר של שכונות העשירים לשטחים ממערב לעיר במטרה להתרחק מצפיפות השווקים. גידולה של האוכלוסייה והצפיפות והגברת המסחר הביאו להתפשטות העיר לכיוון דרום ומערב, התפשטות שהגיעה לשיאה במאה ה- 17. II.דמשק וחלב: הצמיחה התבטאה ביציאה מהחומות אשר עם הרחקת הגבול הפכו להיות מיותרות ונוצרו הפרברים המאפיינים את הערים. בראשית המאה ה 16 ועד לראשית המאה ה-19 גדל שטחן של שתי הערים בכ- 50%. דמשק המרוחקת מדרכי המסחר בים וביבשה, התבססה בעיקר על העלייה לרגל והתפתחה דרומה ומערבה לאורך הדרך לחג'אז ונפתחו שווקים גדולים לשירות העולים. גידולן של שתי הערים אותו ניתן ללמוד ממפותיו של SAUVAGET על המאה ה 16 וממפות מאוחרות יותר המבוססות עליהן, התרחש בעיקר במאות ה16 וה 18, כאשר במאה ה 17 הייתה תקופה של האטה ושקיעה. מגמה זו מסתמנת גם בבניית מבנים אשר פחתה במאה ה -17.

מחלב התפשטה העיר מערבה ודרומה לשטחים פנויים בבנייה שכולה מסגדים ושווקים אשר חלקם ניבנו ע"י מושל העיר העת'מאנית. הירידה ההדרגתית בהיקפי הבנייה במאה ה-17 נובעת ממחסור בקרקע פנויה בשל גידול האוכלוסייה ועליית הצפיפות אשר הובילו לבסוף ליציאה מחומות העיר. מאפיין נוסף של הגידול בדומה למה שקרה בקהיר, הוא הוצאת בתי המלאכה אל מחוץ לעיר ובניית פרברים נפרדים עבורם. שטח הפרברים גדל ב-100% ביותר בין השנים 1516 לבין המאה ה-19.

3.סיכום ומסקנות. ריימונד מדגיש כי הערים הערביות הגדולות צמחו בתנופה מראשית הכיבוש. כפי שניתן ללמוד מהמבנה העירוני ומתיאורי המקורות לגבי קהיר וחלב. צמיחה עירונית זו הייתה קשורה לצמיחת הסחר שבאה עם כינון האימפריה העת'מאנית, אשר בתוכה הביאה כנראה לגידול דמוגראפי. ריימונד מציין כי הידיעות על ההיסטוריה הכלכלית של המחוזות הערביים אינן מדויקות מספיק כדי לקבוע את התפתחות הערים, אשר ארעה על רקע התפתחות כלכלית גלובאלית או על רקע קיפאון כולל.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית