Speros Vryonis/ Religious Changes and Patterns in the Balkans, 14TH -16TH Centuries
זמן: מאות 14-16. מרחב: ארצות הבלקן (יש השוואה למצב באנטוליה).
כאשר העולם הביזנטי והתורכי באו במגע במאה ה-14 ועד שהביזנטים הוכנעו והתורכים התגבשו במאה ה-16 היו שתי מערכות דתיות-פוליטיות בבלקן: הבזילאה האורתודוכסית והסלטאנות המוסלמית. כל צורה פוליטית נתמכה בדוגמה תיאולוגית שהופצה ונשמרה על ידי אנשי הדת, שנהנו מתמיכה פוליטית וכלכלית של השליטים והבירוקרטיה.
ניתן להניח כי דיון על שינויים דתיים ותבניות בבלקן במהלך מאות אלו מצריך בדיקה של המבנה והדוגמה הדתית האורתודוכסית ביחס לאסלאם הסוני השולט. בתקופה זו המחשבה ותשומת הלב אצל מרבית האנשים הופנתה לרעיון הגאולה ולכן אין להתייחס לנושא במונחים של תרבות פורמאלית של המעמד השליט. בני מעמד זה היוו כ-10% מהאוכלוסייה והפער בין התרבות הפורמאלית לעממית היה גדול. כתוצאה מכך התפתחויות ושינויים שהתרחשו בבלקנים בסוף ימה"ב לא הופיעו רק ברמה הפורמאלית של התרבות אלא גם ברמה העממית. להתפתחויות ברמה הפורמאלית הייתה השפעה כמובן על הרמה העממית (בעיקר כאשר המדינה היא ריכוזית, מאריכת ימים ומחזיקה ברשת העירונית החיונית), אך הבידוד החלקי והחיים האוטרקיים ברמה העממית יצר התפתחות, במיוחד בחיים הדתיים אשר יכולים לשמר אפיונים קדומים מאוד, גם כאשר אלו מתנגשים עם מגבלות הדת הפורמאלית.
בבחינת היחסים בין הנצרות לאסלאם בבלקן בתקופה המכרעת של השינויים לא נעסוק כאן ביחסים בין הנצרות האורתודוכסית והאסלאם הסוני ברמה הפורמאלית של התרבות אלא בקשרי האסלאם והנצרות ברמה העממית. בכדי להבין את ההרכבים והחילופים של שינויים דתיים שהתהוו יש להבין כי הבלקנים חולקו בין הפטריארך של קונסטנטינופול וה- sheyh'ut Islam של איסתנבול. אף אחד מהשניים לא כפה הרמוניה דתית אבסולוטית וצייתנות. בכל אחד מהם יש אלמנטים של כפירה, הטרודוכסיות ואפילו פגאניות. לעתים, האלמנטים הכופרים הקימו מדינה בתוך מדינה. האלמנטים של הטרודוכסיות ופגאניות היו מושרשים בקרב התרבות העממית והפורמאלית כך שהם התקבלו או שהעלימו מהן עין. היה קיים מתח בין האלמנטים השונים בתוך שתי הדתות כמו גם בין שתי הדתות עצמן. שיטה זו של גיוון דתי הופכת למורכבת יותר עם מכלילים את הקתולים, ארמנים והיהודים שהיוו מיעוטים דתיים באזור זה.
סוגיות: מאמר זה מציג את הדיון המשולש בנושא: - מניה ותיאור של טיפוסים שונים של דתיות בבלקן בהתחלת תקופת המעבר הזו. - מהלכו, סיבותיו והתרחבותו של המעבר הבסיס מהנצרות לאסלאם בין המאה ה-14 למאה ה-16. - דוגמאות ותבניות של השינוי מנצרות לאסלאם והדגמת הקומבינציות השונות והצורות של האסלאם שנבעו מכך. המאמר יתעסק בשטח של לב הבלקן ולא באזורי קרואטיה, סלובניה, רומניה או דלמטיה.
1) טיפוסים שונים של דתיות בבלקנים בתחילת התקופה.
נצרות
אין עדות לקיומם של גושים גדולים של פגאנים בבלקנים בזמן הפלישה התורכית במאות ה-14 וה-15.
הנצרות האורתודוכסית והלטינית התפשטה באזור בשני גלים גדולים – במאות 4-6 ושוב בתחילת המאה ה-9. לפיכך, התורכים מצאו אזור שהיה (לפחות פורמאלית) נוצרי כמעט לחלוטין, כאשר הרוב המכריע היו אורתודוכסים. האורתודוכסיה אופיינה על ידי דוגמה אחידה ומערכת של קאנונים (רשימת קדושים) שהתגבשה משבע המועצות הכלל נוצריות וקיבלה אישור בידי הפרשנים.
המערכת הדתית הפורמאלית הייתה מעורבת בחיים הפוליטיים וההיסטוריה שלה היא השתקפות של ההיסטוריה הפוליטית של האזור. כאשר הביזנטים ירדו והמדינות בבלקן נוצרו, תחום השיפוט של האדמיניסטרציה של הפטריארכות נסוג, הבולגרים והסרבים השיגו פטריארכות משלהם. התגבשות הסרבים והבולגרים במדינות וצמצום האימפריה הביזנטית בתקופה זו יצרו שלוש ישויות פוליטיות שיצרו את הבשורה למקביליהם המודרניים. הפטריארכויות שלהם היו כנסיות דתיות-פוליטיות. למרות התנפצות הגוף הפוליטי-דתי האורתודוכסי בבלקן, הדוגמה והפולחן הפורמאלי נותרו זהים. למרות זה, המאבק בין כפירה לאורתודוכסיה היה "חי" בחלקים רבים של הבלקן, במיוחד מאז המאה ה-8 כאשר הקיסרים יישבו את הקולוניות של ה- Anatolian Paulicians בדרום מזרח הבלקן. הופעת הכת של ה- Bogomils במאה ה-10 הייתה כדי לתרגל את הממשלות של הבלקן במשך זמן רב. השליטים של ביזנטיון, בולגריה וסרביה לחמו בכתות בעיקשות והצליחו כנראה לצמצם אותם בצורה נרחבת. במקרה של בוסניה, הופעת כת של כופרים מאמצע המאה ה-12 וההיסטוריה שבאה אחרי מעידה על חילוקי דעות בחוגי המלומדים.
הויכוח היה סביב השאלה האם הכנסייה הבוסנית הייתה כופרת, אורתודוכסית או קתולית לזהות הדתית של אבני היסוד של הדת. המאמר לא יכנס לשאלות נוקבות אלו משום שהם נחקרו על ידי מומחים מעטים, אך נראה שהבוגומילים השפיעו על הדת בבוסניה למרות שאין הוכחות נחרצות בקשר למספרם באוכלוסיה. היו עוד כופרים כמו אלו שהוזכרו קודם (כפי שכתב פסלוס) אך לא נתעסק בהם במסגרת זו. בתוך האורתודוכסיה היו קבוצות קטנות של נוצרים לטינים, במיוחד באיים היווניים והאגאים, בגלאטה ובקונסטנטינופול, אזור החוף של אלבניה ובאזור המסחרי של הבלקן. הם שלטו בדלמטיה, קרואטיה, סלובניה ובבוסניה. סוחרים ובעלי מלאכה יהודים היו נוכחים במשך מאות רבות אך מספרם הפך למשמעותי רק אחרי הכיבוש העת'מאני ובריחה של יהודים מספרד.
אך ביזנטיון, סרביה ובולגריה יופיעו כמדינות אורתודוכסיות בזמן פלישת העת'מאנים הראשונה מאנטוליה לבלקן. אך בעוד הנחה זו נכונה לגבי החיים המוסדיים הפורמאליים של האורתודוכסיות היא לא תקפה כשמדובר בתרבות העממית של המתיישבים בשלוש מדינות אלו. החיים הדתיים של ההמונים האורתודוכסים נבנו על היסודות שהושפעו קשות משורשיהם הפגאניים. הביזנטים לא התעניינו בחייהם של האיכרים ובחרו להתמקד כמעט לחלוטין בחצרות האימפריאליות והפטריארכיה. כתוצאה מכך הם ראו סטייה כמעט לחלוטין במושגים של כפירה והכופרים היו האויב הראשי של האורתודוכסיה הדתית. בפועל, לפגאניים הייתה השפעה על האורתודוכסיות הדתית וניתן לומר כי במקרה של אורתודוכסיות בלקנית הנצרות רק זכתה או ניצחה ניצחון "פירי" (מלך יווני שניצח במלחמה, ניצחון שהביא למפלתו). מחיר ניצחון זה היה סובלנות או אימוץ קטגוריות שלמות של האמונה הפגאנית, אמונות תפלות ומנהגים. כתוצאה מכך, הדת הפופולארית של אנשי הבלקן, גם בזמן המודרני מציגה תכונות קדומות אשר קדמו להופעה של האסלאם והנצרות בבלקן. זה לא מפתיע אם מחשיבים את ההופעה המאוחרת של הנצרות בקרב הסלבים (מאה 9) ושהיוונים מהחלק הדרומי של הפלפונזים קיבלו את "הטבילה" הנוצרית רק בתקופת בזיל ה-1 (867-886). הנצרות ניצחה רק לאחר מאבק ארוך ופשרות רבות. מלומדים ומנהיגים דתיים היו מודעים להישרדות של הפגאניות במשך כל התקופה הביזנטית והשאירו עדויות לעובדה זו. מלומד מהמאה ה-10 (כנראה אראתס), כאשר פירש את אנטיגונה של סופוקלס, השורה העוסקת ב"מודרוס" (ברזל לוהט שנהגו להחזיק בזמן שבועה) ציין כי מנהג זה מתקיים גם בימיו. מחבר מאוחר יותר, ג'ון קאנאבוזס מהמאה ה-15 אומר כי הנוצרים ממשיכים "להסריח" מגסות הלניסטית. גסות זו "המשיכה" לאנשים את העולם של הרוחות מסוגים שונים: הלמיה – רוחות מזג האוויר ששלטו על הסערות והעננים. בגרסה סלבית-נוצרית הנביא אליהו רדף אחריהן בשמיים עם עגלתו. היערות, הרים ומים – שטח שלטונן של הנימפות. האמונה הפגאנית הזו, שנפוצה במאה ה-15 הביאה את קאנאבוזס לצאת בהכרזתו זו. הנחש הביתי כרוח השומרת על הבית נפוצה בכל העמים הבלקנים והיא בעלת שורש מוקדם שלא קשור לנצרות. פולחן העצים – נפוץ ברוב האזורים ושרד עד היום לגבי העץ הקדוש הסרבי Zapis כאשר כל שנה בזמן הבשלת היבול, הכומר מוביל תהלוכה לעץ, שם הקריבו טלה ושפכו את דמו על העץ. המנהגים והתפיסות שהיו קשורים למחזור חיי האדם היו מושרשים במסורת פרה-נוצרית. מוסד הנישואין, בקרב היוונים הנוצרים והסלבים, נותר זמן רב עניין חילוני, וגם לאחר שהמדינה והכנסייה הפכו מוסד זה לכנסייתי, אלמנטים רבים שהיו קיימים במוסד זה אומצו, ואחד מהם הוא חבישת כתר נישואין. הנוצרים הבלקנים המשיכו לשמור על המנהגים הישנים שהתלוו למוות ולקבורה: שימוש במקננות, הנחת כסף בקבר, הכנה של חיטה מבושלת עם צימוקים, סוכר, שקדים ורימונים, ארוחה שלאחר הקבורה, זמן האבל שנקבע לשנה אחת. אלו ה כמה דוגמאות של מנהגים פרה-נוצריים. התפיסה הנוצרית של גיהינום וחיים אחרי המוות היה מושפע מהאדס היווני (אל השאול), ויותר מהפחד הסלבי מחזרת המתים. החיים של האיכר בבלקנים השתנו מעט מאוד, גם כאשר האזור עבר אינספור שינויים פוליטיים ודתיים. דאגותיו הופנו לפוריות האדמה ומזג האוויר. המנהגים הדתיים היו מתועלים לטובת פוריות האדמה. אחת הדוגמאות המעניינות ששרדו מהתקופה הפגאנית: חגיגות של שמונה ימים המלווה בהקרבת קורבנות, ריקודים אכסטטיים, הליכה על אש ושוטטות בהרים. גם שתיאור הפולחנים מגיע ממחקר מודרני, גם היסטוריונים ביזנטיים מעידים על קיום החגיגות הללו במאה ה-12. נילסון, דוקינס ואחרים קיבלו נקודה זו. דאגה נוספת חשובה לא פחות מפוריות האדמה הייתה בנוגע לבריאות. המנהג להביא חלקי גוף שנרפאו עשויים כסף או זהב הוא אחד המראות הנפוצים ביותר בכנסיות האורתודוכסיות. מנהג זה הוא לא חדש לנוצרים והוא חוזר אחורה לפולחן של אסקלפיוס (אל הרפואה היווני) וחפירות אמריקאיות בקורינת העתיקה גילו חלקי גוף כאלו שהובאו לבית המקדש של אסקלפיוס. לוח השנה האורתודוכסי הכיל לא רק חגים נוצרים, אלא גם רבים שהיו כביכול-נוצרים. חילופי העונות היו קשורים לחיים האגראריים ולחיים בים, שהמנהגים המאגיים הישנים נשארו. ב-4 לדצמבר, החג של ברברה הקדושה, הנוצרים האורתודוכסים הביאו מנחה לקדושה כדי להבטיח לעצמם יבול טוב בשנה הבאה ושמירה על העדרים. מנהג זה נפוץ בקרב הסרבים, יוונים ובולגרים ולא בקרב הקרואטים. החג הכי פגאני בקרב החגים הנוצרים הוא חג המולד וה-Duodecameron (שנים עשר ימים) שנגמר עם חגיגת טבילת ישו ב-6 בינואר. ה-25 בדצמבר כיום לידתו של ישו לא נחגג עד המאה ה-4. לפני זמן זה היה מדובר בחגיגה פגאנית גדולה. בחירת תאריך זה כתאריך הולדתו של ישו הוא החלטה מאוחרת – תאריך של חגיגה פגאנית וחגיגה רומית שגם נחגגה באותו היום. החגיגה העיקרית הזאת, אשר בלוח השנה האורתודוכסי נמשכה 12 יום הייתה יותר פגאנית מנוצרית. מאז זמנו של גיבון (שהיה היסטוריון שכתב על התקופה הרומית), אחת התפיסות השגויות בקרב ההיסטוריונים על הנצרות הייתה שהיא החליפה את "מידת-הזהב" של תבונה והיגיון של היוונים העתיקים באמונות תפלות. אבל, רוב האמונות התפלות האלה שמוצאים בקרב הנוצרים האורתודוכסים באו מהעבר הפגאני שלהם. נילסון במחקרו על הדת היוונית העתיקה תמך בנקודה זו. המנהגים הפולחניים הנפוצים והמושרשים ביותר היו האמונה בקדושים (הגיאולטריזם) והאמונה באיקונות (איקונולטריזם). לשניהם היו שורשים פגאנים עמוקים. לאמונה בקדושים יש הרבה אפיונים מפולחן הגיבור והפוליתיאיזם העתיק. החשיבות לא הייתה אם קדוש מסוים נובע מתוך גיבור או אל מסוים אלא הדמיון הוא בטיפולוגיה ובתפקיד, ובעובדה ששני הפולחנים שרתו את אותם צרכים. הקדוש היה בראש ובראשונה דמות מקומית דתית, שהפולחן מסביבו היה על שאריו (בגד, נעל...). פולחן האיקון (התמונה) הדתית היה נפוץ גם הוא. האיקון באה במקום הפסל הפגאני והכוחות שיוחסו לו היו אלו שיחסו גם לפסל. הדיון התמקד בראש ובראשונה בהישרדות הפגאנית בחברה הכפרית מכיוון שהנצרות התפשטה בהתחלה בחברה העירונית. אבל בכדי לסיים את הדיון של הפגאניזם בנצרות, יש לציין את המאפיין שהאריך ימים בתוך החיים העירוניים האורתודוכסים והוא ה- Panegyris הדתי-מסחרי. על פי נילסון הפאנגיריס נוצר כאשר היוונים העתיקים החלו להתנסות באורבניזציה ובתיעוש. מזמן זה ועד לתקופה המודרנית, הפאנגיריס (הנפוץ בקרב היוונים, סרבים ובולגרים תחת שם זה), נשאר תופעה דתית-מסחרית. הנצרות העממית הבלקנית בתקופת ימה"ב המאוחרים מהווה שילוב של מאגיה, אנימיזם (אמונה בבעלי חיים), דוגמה מונותיאיסטית ומנהגים פוליתיאיסטיים, מוניזם ודואליזם. הנצרות הצליחה להשמיד את האלים העיקריים ולהחליפם בשילוש הקדוש, אך בצורה שטחית בלבד. מתחת לפני השטח, הרוחות הישנות והכוחות החזיקו את ההמונים. הדתות העממיות של העמים הבלקניים האורתודוכסיים מראים הרבה אלמנטים משותפים – "דתיות בלקנית". הדמיון נבע מהעובדה שהחיים הדתיים של העמים האלה עברו דרך אותם שלבים היסטוריים והיו להם תקופות של שלטון פוליטי משותף – הפגאניזם האינדו-אירופי, האימפריות הרומיות-ביזנטיות-עת'מאניות, התנצרות והתאסלמות. כך שהיו הרבה צורות בהם מנהגים דתיים דומים נפוצו על פני הבלקנים.
אסלאם
מהמאה ה-11 כאשר השליטים הסלג'וקים קיבלו לגיטימציה לשלטונם מהחליפה העבאסי ועד להיווצרות האימפריה העת'מאנית באירופה, הסלטאנים התורכים היו סונים. מכך נבע שהמבנה הדתי היה המכשיר של האסלאם הסוני. אלמנטים אלו של הטרודוכסיות וכפירה היו יותר נפוצים באסלאם התורכי מאשר בנצרות הבלקנית בזמן הפלישה התורכית לחצי האי הבלקני. זה נבע מגורמים היסטוריים ופוליטיים, ומעל הכול להיווצרות המוסדות הפארא-דתיים של הדרווישים. בשונה מהנצרות שם הנזירות נכנסה לתוך הכנסייה, המסדרים הדרווישים התפזרו על כל העולם האסלאמי ללא שליטה מרכזית ובקרה על גדילתם והתפתחותם מהמוסדות הדתיים האסלאמיים. הפופולאריות שלהם וארגונם על אזורים נרחבים, הפך אותם לעזר בידי האסלאם והסלטאנים באסיה הקטנה ובבלקנים. הם פנו להמונים הכפריים והאורבאניים ועקב כך סיפקו את אותם הצרכים שראינו במקרה של הישרדות פגאנית בנצרות הבלקנית. לכן הרבה מהדתיות הדרווישית היא דתיות עממית. החיים הדתיים של הדרווישים שהתפתחו באנטוליה התורכית עד למאה ה-15 הכילו דוקטרינות מיסטיות, דעות קדומות עממיות ואמונות שהדרווישים הביאו מפרס, עיראק, הודו וסוריה. למרות חוסר האורתודוכסיות של מסדרים אלו, כמה מהם קיבלו תמיכה כלכלית-חברתית-פוליטית גדולה על ידי הסלטאנים שראו בהם אלמנטים התיישבותיים ודבק חברתי. עובדת היותם של רבים מהשבטים האנטוליים שיעים, בנוסף לתקומת האימפריה הצפאווית במזרח, הכפירה הדתית נעשתה זהה לחתירה פוליטית ומהפכנית. גם שהרבה מהדתיות הדרווישית שהסלטאנים "סבלו" הייתה מרוחקת מהאסלאם הסוני כמו השיעה, לא היו לה אותם השלכות פוליטיות. כל הסלטאנים של המאה ה-16 ניסו לדכא את השיעה באמצעים חמורים. גם החוזק ויכולת ההישרדות של החיים הנוודיים הביאו לכך שההתאסלמות הייתה תופעה שטחית בקרב אנשי השבטים במשך תקופה ארוכה. הישרדות האלמנטים השמאנים בקרב השבטים הייתה מובטחת כל זמן שהחיים הנוודים המשיכו. הבאבא השבטי הדתי, שהיה דרווישי, היה בעצם השמאן השבטי העתיק שתיקשר עם הכוחות העל טבעיים. אחד האלמנטים הפגאניים ששרדו היה הקרבת אדם, שהייתה קשורה עם פולחן-הלוחם. חניטת המתים הייתה נפוצה כמו גם האמונה שנשמת המת לובשת צורה של חרק או ציפור. אנשי שבטים טאטרים- מונגולים באנטוליה היו בודהיסטים ולצ'אגתיי היו פולחנים ופסלים ששמרו על פוריות עדריהם. התאסלמות השבטים, והתיישבותם, ללא ספק הביאה הרבה מהאלמנטים האלה לתוך הגרסה העממית של אסלאם תורכי. דומה הייתה השפעת ההתאסלמות של היוונים האנטוליים, הארמנים, הגרוזינים והסורים. רוב הנוצרים האנטוליים התאסלמו בין המאות ה-11 וה-15 וכניסתם ההמונית לתוך הדת יצרה רב גוניות נוספת לתוך הדת האסלאמית העממית, משום שמתאסלאמים אלו הביאו אתם רבים מהמנהגים הפגאניים והנוצריים שלהם. היווצרות האסלאם התורכי מורכבת כמו גם ההיווצרות האתנית של התורכים עצמם. לאסלאם התורכי שהופיע בבלקנים היו וריאציות רבות, יותר מאשר לנצרות הבלקנית. התורכים התאסלמו מאוחר בהרבה ממה שהבלקנים התנצרו כך שהם היו קרובים הרבה יותר לחיים הפגאניים. גם אחרי התאסלמותם הם שמרו אורח חייהם הנוודי במשך תקופה ארוכה, כך שהתאסלמו רק בצורה שטחית. הם עברו ארצות רבות: מרכז אסיה, עיראק, איראן, סוריה אנטוליה ועוד... בסוף הם מהווים קבוצה אתנית שכל הזמן משתנה ומאמצת קבוצות שבטיות אחרות מאסיה המרכזית והמזה"ת כמו גם קבוצות מיושבות כמו הפרסים, ערבים, גרוזינים, יוונים, ארמניים ויהודים.
2) המעבר הבסיסי מהנצרות לאסלאם
ערב הפלישות העת'מאניות, מספר המוסלמים בבלקן היה זניח. הם התיישבו בעיקר בקונסטנטינופול (שם התיישבו ברובע משלהם סביב המסגד) ובעוד כמה ערי מסחר. היה גם מספר מסוים של תורכים, בעיקר Gagauz ו-Tourkopouloi שאימצו את הנצרות והם התרכזו בדוברוג'ה ובבישופות של התורכים הוורדרים. אך שתי מאות לאחר מכן, במפקד בתי האב נותני המס, שהעת'מאנים ביצעו בין 1520-30, היו 194,958 בתי אב מוסלמים, 832,707 נוצריים ו- 4134 יהודיים. למרות שמפקד זה לא היה לחלוטין מדויק, הוא עדיין נותן לנו תמונה אמינה של הדמוגרפיה של הבלקן בתחילת המאה ה-16. 18.8% מהאוכלוסייה הייתה מוסלמית, 80.7% נוצרית ו-0.5% יהודית. ההיסטוריון התורכי עומר ברקאן עשה שירות גדול בכך שהביא יחדיו את הנתונים הדמוגראפיים של 28 הפרובינציות העת'מאניות בבלקן ושל 12 ערים חשובות נוספות. מתוך בתי האב המוסלמים, 85% מהם נמצאים ב-10 מתוך 28 מחוזות בלקניים, ו-15% הנותרים פוזרו בין 18 המחוזות האחרים. הם היוו את רוב האוכלוסייה בארבעה מחוזות: סיליסטריה 72%, טצ'ירמן 89%, ויזה 56% וגליפולי 56%. הם היוו בין 20-46% מהאוכלוסייה בשש מחוזות ובעשרים מחוזות הם היו פחות מ-20% מהאוכלוסייה. מסטטיסטיקות אלו נראה שהאלמנט המוסלמי היה משמעותי בת'ראסה, מקדוניה, ת'סאלי, בוסניה, הרצגובינה וסליסטריה. הם היו מפוזרים מאוד בסרביה, מרכז בולגריה, אלבניה, מונטנגרו, אפירוס, אקארנאניה, אובאואה-אטיקה, מוראה והאיים. מבט חטוף בנתונים אלו לגבי 12 ויותר מהערים הבלקניות החשובות מחדד את המיקוד בריכוזים דמוגראפיים של מוסלמים. בתשע ערים, המוסלמים עלו במספרם על הנוצרים. בשלוש מתוך 12 ערים הנוצרים היו רבים מהמוסלמים: אתונה, ניקופוליס וטריאקלה. אך התאסלמות ושינויים דמוגראפיים הם יותר מרהיבים בערים מאשר באזורי הכפר בתחילת המאה ה-16. לדוגמא: בעיר סופיה המוסלמים היוו 66.4% מהאוכלוסייה ואילו במחוז סופיה הם היוו רק 6%. האוכלוסייה המוסלמית התרכזה בעיקר בת'ראסה, מקדוניה, ת'סאלי, בוסניה, הרצגובינה וסיליסטריה והייתה משמעותית בעיקר בערים בהן היו מרכזי האדמיניסטרציה, המסחר והתקשורת. ממרכזים אלו הכוחות האסלאמיים השפיעו על אזור הכפר הקרובים דרך הדרכים הראשיות. יש להתמודד עם השאלה המבלבלת של מוצא האוכלוסייה המוסלמית בבלקן בזמן הסקר של 1520-30. מוצא המוסלמים יכול להיות אחד מהבאים:
- תהליך של התיישבות של מוסלמים שבאו מחוץ לבלקנים. - התאסלמות של נוצרים ויהודים בחצי האי.
לא ידוע כיצד מתחלקת האוכלוסייה בין שני מוצאים אלו מכיוון שהנתונים לגבי התיישבות והתאסלמות בשתי המאות של השלטון העת'מאני הם שטחיים או לא מספיקים. אך חקירת הנתונים של בתי האב מתחילת המאה ה-16 מספקת לפחות נקודת התחלה שיכולה להוביל לתשובה משוערת. מהנתונים עולה כי בערך 19% מהאוכלוסייה המוסלמית הייתה נוודית. הם מהווים את האלמנט שמוצאו מחוץ לחצי האי ולכן משתייכים לקטגוריה הראשונה של המוסלמים שבאו כתוצאה מתהליך ההתיישבות לאחר הכיבוש. מוצאם של 81% הנותרים: שתי הסמכויות לגבי הנוודים וההתיישבות, Gokbiligin וברקאן ייחסו תפקיד חשוב לנומדים בהתיישבות המוסלמית בבלקן. על פי שני מלומדים אלו הארגון החברתי והמוביליות של הנוודים, כמו הרצון של הסלטאנים למקמם באווירה בה יעוררו פחות צרות, הפכו אותם למקור הראשוני של מתיישבים. קשה למצוא עדויות או סימוכין לכך במקורות. אם אכן הנחה זו נכונה, והנוודים היו כה משמעותיים מבחינה מספרית בהתיישבות יותר ממספר של 37,435 בתי אב, זה יכול להיות רמז בהערכת חלקם של המתיישבים המוסלמים בתוך אלו שהתאסלמו בבלקן. ממחקר של המסמכים העת'מאנים מהמאות ה-17-16 עולה שהיורוקסים והטאטארים שמרו על מעמדם הנוודי במהלך המאה ה-16 והחלו מתיישבים רק במהלך המאה ה-17. ללא ספק היו נוודים שהתיישבו קודם לכן, והופעתם בסקר בתי האב יחד עם המוסלמים המיושבים שהיוו 81% מהאוכלוסייה המוסלמית מעמעמת את השאלה של מוצאם דרך התיישבות נוודית. אך הישרדותה של השיטה הנוודית, כפי שהשתקפה במסמכים העת'מאנים, מעידה על הקף רחב יותר של התיישבות שהחלה להשפיע על הנוודים רק במאה ה-17. לכן ניתן להניח כי מרבית היורוקים והטאטארים ששמרו על מעמדם הנוודי במהלך הסקר של 30-1520 וש-81% מהמוסלמים המיושבים הכילו רק מרכיב קטן של נוודים שהתיישבו. בנוסף להגירה של קבוצות נוודיות יש עדות לכך שהאלמנטים ההתיישבותיים של המוסלמים הגיעו מאסיה הקטנה לבלקן, חלקם בחיפוש אחר אדמות, חלקם בשירות מנהלי או צבאי, כאשר אחרים באו להקים מוסדות דת של האסלאם. חלק גדול מאלמנט זה הגיע כתוצאה ממדיניות ספציפית של התיישבות כאשר אחרים עברו לאירופה כתוצאה מהשפעת הפלישות התימוריות ואחרות. יש פחות מידע מדויק על האלמנט ההתיישבותי המוסלמי בהתיישבות בבלקן. אך אם נקבל את הטענה שהנוודים היוו מקור חשוב של המתיישבים נגיע לטענות הבאות: יתכן כי 50% מהמוסלמים של הבלקן בין 1520-30 (בין אם נוודים או מתיישבים) ממוצאם היו מחוץ לחצי האי. אם נניח כי 19% נוודים מייצגים חלק נכבד מהאלמנט ההתיישבותי, שמרבית הנוודים לא התיישבו לפני המאה ה-17, ושהריבוי הטבעי בקרב המתיישבים המוסלמים והנוודים עד למאה ה-16 היה דומה – אם טענות אלו, המבוססות על המספרים הנוודיים, הם תקפות, אז מכאן יוצא שחלק גדול של המוסלמים המיושבים בבלקן, מוצאם היה נוצרי, והם התאסלמו. אם כל זה נכון, אנחנו עוסקים בתנועה נרחבת של התאסלמות משמעותית, בראש ובראשונה במונחים של התהוות אוכלוסיית הבלקן המוסלמית. אלו הם אינדיקציות כלליות וספציפיות שתהליך המרת הדת היה אפקטיבי במהלך המאות של השלטון העת'מאני. הכיבושים לוו בהתאסלמות ברמות שונות בכל חצי האי, עובדה שהפחידה את הפטריארך האורתודוכסי הראשון אחרי כיבוש קונסטנטינופול על ידי התורכים. למרות שהשליטים המוסלמים ואנשי הדת היו סובלניים כלפי הנצרות באופן רשמי, והרשו לפטריארך לשוב לתפקידו מצב הכנסייה היה כמובן שונה מכפי שהיה לפני 1453. האימפריה הנוצרית והכנסייה האורתודוכסית היו מחוברות לפני 1453 וכשהאימפריה הנוצרית הייתה אויבתם של הסלטאנים - הכנסייה האורתודוכסית והבישופים היו חשודים פוליטית באזורים רבים שנכבשו עוד לפני 1453. כתוצאה מכך הכנסייה סבלה מנזק כלכלי והפרעה מנהלתית ברבים מהאזורים עוד קודם לאיחוד האדמות האורתודוכסיות תחת השלטון התורכי והתחדשותה של הפטריארכות כמחלקה מדינית באימפריה החדשה. התורכים השתלטו על מרבית נכסי הכנסייה ונתנו את רוב האדמות למערכת התימאר ולמוסדות הווקף. המנהל התורכי והמוסדות הדתיים קיבלו בברכה התאסלמות, ואכן משקיפים בני הזמן מתארים את החגיגות והשמחה על התאסלמותם של "דימים". רוח המיסיונריות בעיקר התבטאה בקרב המסדרים הדרווישים. מסדרים אלו נשארו כלי חשוב להתאסלמות בבלקן עד הזמן המודרני. המנגנונים המנהליים והצבאיים היוו ערוץ חשוב להתאסלמות כידוע. היניצ'רים והגולאם של שירות הארמון היו האלמנטים המשמעותיים ביותר להתאסלמות בתמיכת המדינה. התאסלמות הייתה נפוצה גם בקרב הסיפאהים הנוצרים במאות ה-15-14 והם הביאו את עבדיהם לתוך האסלאם עימם. נישואין מעורבים, בין גברים מוסלמים לנשים נוצריות היו בעלי היסטוריה מרתקת. לבסוף היו גם מקרים של התאסלמות בכפייה.
הסיבות להתאסלמות: 1. יתרונות שהגיעו עם ההתאסלמות: מעבר ממעמד נמוך לגבוה, הקלות במס ומעמד משפטי מועדף. 2. הצלחתם של מטיפי הדת והמיסיונרים הדרווישים, המדרסות, המסגדים והאימראתים. הם היו מגובים בהון שהובטח להם מכיוון שהמדינה הייתה מוסלמית. 3. אלמנט הפחד, בעיקר בזמנים של מתח דבר שגרם לרבים מהנוצרים להתאסלם. רצון לחזרה מאסלאם לנצרות או ליהדות הייתה מלווה בעונש מוות.
האסלאמיזציה המשיכה להיות תהליך רב חשיבות של שינוי תרבותי בשלוש המאות שאחרי הסקר של 1520-30. אלבניה היא המקרה המובהק ביותר מכיוון שבין 1520-1530 אזורי סקוטארי ואלבאסאן האוכלוסייה המוסלמית היוותה רק 4.5% ו-5.5% מהאוכלוסייה הכללית. התימארים והדפתרים של 1430 אוכלסו בעיקר בידי בנוצרים אלבנים. ההשפעה המקורית של האסלאמיזציה נדמה שנותרה במרכז אלבניה, והגיע לצפון במאה ה-17 ועל הדרום השפיעה אפילו מאוחר יותר. בבולגריה תהליך ההתאסלמות הוגבל לצפון מזרח בגבולות מחוזות ת'ראסה ומקדוניה (לפני הסקר). גל חדש של אסלאמיזציה עם השלכות חשובות הופיע בין 1670-1666 ובין 1690-1686. כתוצאה מכך 74 כפרים הפכו להיות מוסלמים. גל שלישי התרחש בתחילת המאה ה-18. התאסלמויות אלו נבעו מלחצי המלחמה ולוו בנוכחותם של משלחות צבאיות וסחיטות מס רציניות. בקרב היוונים תהליך ההתאסלמות של הואלאהאדים בדרום מערב מקדוניה (שנבעה מהמתיחויות שהתעוררו בעקבות המלחמות הרוסיות-תורכיות) ובקרב תושבי כרתים התרחשה במאות 18-17 (זו הייתה בעיקר עבודתם של הדרווישים). המקרה המעניין ביותר הוא של האסלאמיזציה בבוסניה, כאשר שם זה היה תהליך ארוך יותר. כרבע מאה לאחר הכיבוש (1463-1489) היו 25,000 בתי אב נוצריים ו-4500 בתי אב מוסלמים. היו פי 5 יותר נוצרים ב-1489. אך בסקר של 1520-30 בתי האב המוסלמים מנו 16,935 והנוצריים היו 19,619. הנוצרים ב-1489 היוו 81.6% והמוסלמים 18.4% מהאוכלוסייה. אך בתקופה שבין 1520-30 מספר בתי האב המוסלמים גדל פי שלוש ומספר בתי האב הנוצריים ירד בצורה משמעותית. סטטיסטיקות אלו מביאות להנחה כי תהליך ההתאסלמות היה בשיאו במהלך 30 השנים שבין שני הסקרים. תהליך ההתאסלמות התפשט מהערים (מרכזי האסלאם) לשכונות הקרובות ומשם לאזורים הכפריים. כתוצאה מכך הגורם של פלורליזם כתתי חייב להילקח בחשבון בנוגע לאסלאמיזציה בבוסניה. יש אספקט אחד של האסלאם התורכי בבלקן שהוא חידתי ויש להקדיש לו תשומת לב. הכובשים התורכיים ירשו את אדמות הליבה של התרבות הביזנטית: אסיה הקטנה והבלקן, ובשני חצאי האיים האלה לתהליך ההתאסלמות היו שתי תוצאות שונות לחלוטין. בהתאם לנתוני הסקר מתחילת המאה ה-16 ניתן לראות כי באסיה הקטנה המוסלמים היוו 92.4%, הנוצרים 7.5% והיהודים 0.1%. בבלקן המוסלמים היוו 18.8%, הנוצרים 80.7% והיהודים 0.5%. באסיה הקטנה המוסלמים היוו את הרוב המוחץ ובבלקן הם היוו מיעוט. איך ניתן להסביר עובדה זו? בנקודה זו ההיסטוריון יכול לשרטט שוני חברתי היסטורי בתנאי הכיבוש של שני חצאי האי הללו, ולהציע הסבר בנוגע לקשר בין שוני זה והגורל השונה של האסלאמיזציה.
השוני הראשון: אורך של תקופת הכיבוש בכל אזור. הכיבוש התורכי של אסיה הקטנה מאופיין על ידי אורך זמן, האזור נכבש בשלמותו רק ארבע מאות לאחר הכניסה הראשונה במאה ה-11. בבלקן, הכיבוש לקח רק 100 שנה, והיה יכול להיות אפילו קצר יותר אילולא פסק הזמן שנגרם עקב עליית התימורים. גם שהרבה ממדינות הבלקן נכנסו בהתחלה כמדינות חסות לפני שהן אומצו לתוך השיטה העת'מאנית. השוני השני: כיבוש הבלקנים הושפע על ידי מדינה אחת ריכוזית שתוך זמן קצר כפתה איחוד פוליטי על כל האזור, והחזירה את הסדר והשגשוג. להבדיל, כיבוש אנטוליה היה עניין ארוך וחוזר על עצמו, מושפע על ידי כמה מדינות ושבטים והפך את האזור לאזור מלחמה לתקופות ארוכות. לכן, חורבן והרס היו נפוצים הרבה יותר באסיה הקטנה מאשר בבלקן. הכיבוש התורכי של אנטוליה החליף איחוד פוליטי עם פלורליזם פוליטי, וחצי האי לא התאחד בחזרה עד למאה ה-15. בבלקנים, הכיבוש העת'מאני החליף פלורליזם פוליטי עם איחוד פוליטי. שוני שלישי: המישור של הפוליטיקה הכנסייתית. במשך ארבע מאות של מלחמה וכיבוש באסיה הקטנה, הכנסייה האורתודוכסית של האזור הייתה מחוברת לפטריארך של קונסטנטינופול, שהיה קשור לקיסר ושימש כלי בידיו - הקיסר שבעצם היה האויב הראשי של הכובש התורכי. לכן הכנסייה הייתה חשודה פוליטית. כתוצאה מכך, התורכים לקחו מהם כמעט את כל רכושם, הכנסותיהם וגירשו את הבישופים לתקופות ארוכות. בבלקנים, אותה שיטה של החרמה כלכלית וגירוש הבישופים מופיעה בתקופות הראשונות של הכיבוש התורכי, אבל הכיבוש לא לקח זמן רב כל כך. מרבית האזורים היו תחת שלטון תורכי רק שנים מעטות לפני 1453, וכשהרסו את האימפריה הנוצרית ב-1453, לפטריארך לא היו יותר קשרים פוליטיים "מסוכנים". ההיררכיה הכנסייתית חזרה לחיים, והכנסייה החזיקה במה שנשאר מרכושה, שהיה עדיין הרבה בהשוואה לרכוש המועט שנותר לכנסייה באסיה הקטנה. לכן, הממסד הנוצרי בבלקנים לא סבל משבר לתקופה כה ארוכה כמו באסיה הקטנה. מעמדה הוסדר במהירות יחסית. שוני רביעי: מבחינה דמוגרפית, רוב ההתיישבות התורכית נעשתה באסיה הקטנה יותר מאשר בבלקן. במובן הזה, הנוודים התורכים היוו גורם חשוב בפירוק החברה הנוצרית האנאטולית. אלמנט זה היה זה שהשפיע הרבה על כיבוש אסיה הקטנה, והסלטאנים יכלו לשלוט על הנוודים רק במאה ה-13. אבל, כאשר הרשות המרכזית נחלשה כמו במאות 11-12 ומאוחר יותר במאות 13-14 הנוודים נהיו עצמאיים, תקפו ובזזו את החברה המיושבת. כתוצאה מכך, רבים מהאזורים החקלאיים חזרו להיות אזורי נוודות. החיים הכלכליים של הנוודים זרעו הרס נוסף באוכלוסיה המיושבת, בגלל פעילותם בסחר העבדים. בבלקנים, הכיבושים היו תחת שליטה של רשות ריכוזית, וכאשר הכיבוש נפסק, לסלטאנים היה יותר שליטה על האלמנט הנוודי יותר מבאסיה הקטנה.
ההפרעה הגדולה יותר שהנוודים חוללו באסיה הקטנה, לא קשורה רק להתמוטטות הרשות המרכזית, ולקיום של פלורליזם פוליטי, אלא גם נגרמה עקב מספרם הרב. גם שאין נתונים בנוגע למספר השבטים שהגיעו עם הכיבוש המקורי, הסטטיסטיקות שברקאן אסף על ראשית המאה ה-16 מראות בבירור שנוודי אנטוליה היו רבים יותר מאלו של הבלקן. בפרובינציות של אנאדולו (הכוללת את מרכז ומערב אנטוליה) היו 77,268 בתי אב נוודיים. בכל הבלקנים היו רק 37,435 בתי אב נוודיים. יש חשיבות לעובדה, שנוודי אנאדולו, כמו נוודי הבלקן, היוו כמעט אותה פרופורציה של כל האוכלוסייה המוסלמית של הפרובינציות שלהם כ-19.7% מכל האוכלוסייה המוסלמית. הנתון החשוב ביותר במובן זה, היה אחוז האוכלוסייה הנוודית מכלל האוכלוסייה (נוצרית, מוסלמית ויהודית) בכל אזור. באנאדולו, הנוודים היוו 16.2% מכלל האוכלוסייה, אבל בבלקנים הם היוו רק 3.6% מכלל האוכלוסייה. עובדה זו חשובה ביותר לגבי שתי השאלות של תהליך ההתאסלמות וההתפוררות.
הגורמים השונים בכיבוש הבלקנים ואנטוליה, תרמו ללא ספק לגורל השונה של הנצרות ולגורל של ההתאסלמות בשני חצאי האיים.
3) דוגמאות ותבניות של השוני הדתי
הגישה הסטטיסטית (שהיא הראשונה במקרה של התקופה העת'מאנית) לשאלה של המשך ושוני בחיים הדתיים של הבלקנים, היא בעלת ערך רב להיסטוריון. הסטטיסטיקה מראה בבירור, את המשכיות החיים הדתיים הנוצריים של רוב האוכלוסייה, ושוני בחיים הדתיים של מיעוט שהתאסלם. אבל הסטטיסטיקה נותנת רק גישה דו ממדית של המשך ושוני זה, כי היא מביאה תמונה ב"שחור ולבן" של חיים דתיים פורמאליים שמכילים נוצרים, מוסלמים והיהודים. כך בשאלה של שוני דתי, הם מביאים את הרושם, שאלו שהתאסלמו, פשוט נטשו את הנצרות ואימצו את האסלאם "הטהור". זה מקבל חיזוק על ידי תמונת החיים הדתיים הסונים-אסלאמיים, מרוכזים במדרסות ובמסגדים, מלווה בברית מילה, ריבוי נשים ואימוץ של שמות מוסלמים. הסטטיסטיקות, לא אומרות לנו דבר על פרטי היומיום או איכות החיים הדתיים בקרב המתאסלאמים. בקצרה, הסטטיסטיקות לא אומרות לנו אם החיים הדתיים החדשים האלה מהווים שבר טוטאלי מהחיים הדתיים הפרה-מוסלמים שלהם. פרנץ בבינגר, אמר ששתי תופעות דתיות נתנו לאסלאם הבלקני את תוכנן האמיתי: האמונה בקדושים והמסדרים הדרווישים. שני האלמנטים האלה, אחד נוצרי והשני אסלאמי, היו בעיקרם דת פופולארית עממית ודיברו למוסלמים ולנוצרים כאחד. בנוסף, הכיבושים העת'מאניים של הבלקן, לא הביאו שבר ושינוי לקשר של האוכלוסייה הכפרית ללוח השנה העונתי-דתי-מאגי או לדאגתם לבריאות ופוריות. ההמשכיות של החיים הדתיים האלה ניכרים בבירור אצל חלקים חשובים מהמתאסלאמים ומראים את האופי הסינקרטיסטי של האסלאם הפופולארי. מה היו מכשירי ההעברה של האלמנטים הפרה-מוסלמים לתוך האסלאם? הכי חשובים היו התאסלמות המונית שנעשתה בקרב האלבנים, בוסנים, פומקים-בולגרים ויוונים. ככל שמספר הקבוצות גדל, כך מידת ההתאסלמות של המתאסלאמים הייתה דלה. מספרים גדולים אלה שמרו על המנהגים והאמונות הישנות מפני חדירת מנהגים אסלאמים ואמונות אסלאמיות. לעומת שאת, התאסלמות אינדיבידואלית משמעה – שהמתאסלם נכנס לאסלאם לבדו, ושאמונותיו ומנהגיו הקודמים ימותו יחד איתו. ניתן להניח, כי בקרב המוסלמים המיושבים של אנטוליה שבאו להתיישב בבלקן, כמה מהם היו כאלה שהתאסלמו או צאצאים של מתאסלאמים, ששמרו על אלמנטים נוצריים בתוך האסלאם. במקומות בהם היו נישואיי תערובת בין גברים מוסלמים לנשים נוצריות (דבר שקרה הרבה), יש אינדיקציה לכך שהנשים היו מכשיר להעברת הרבה מהנצרות העממית לתוך האסלאם. הסינקרטיזם של מסדרים דרווישים בהשוואת מנהגים נוצריים ומוסלמים ובאימוץ ישיר של אייטמים נוצריים, עשו ממסדרים אלה את המוסדות הדתיים המוסלמים הכי חשובים בשילוב הסופי של מנהגים דתיים פרה אסלאמיים. החיוניות של התרבות העממית הנוצרית, חשיבות הנוצרים בחיים העת'מאנים הכפריים, הימיים והמסחריים משמעם היה שהכוחות הישנים והאלמנטים הנוצרים נהנו מהמשכיות. לפני מעבר לסקירה קצרה של הישרדות אלמנטים פרה-מוסלמים בכמה אזורים בהם המרה קבוצתית נעשתה, יש לציין שלושה מנהגים דתיים נפוצים מאוד שעברו לאסלאם הבלקני: טבילה, הקרבת קורבנות, ואמונה בקדושים. המנהג של טבילה היה נפוץ כבר בין המוסלמים האנטולים של אסיה הקטנה, מאתיים שנה לפני שהתורכים עברו לאירופה ויש הוכחות שמנהג זה שרד עוד מעבר למאה ה-17 בבלקן. פרשן ביזנטי מהמאה ה-12 מראה שזה היה נפוץ בין התורכים של אנטוליה: הוא מציין שהילדים המוסלמים קיבלו הטבלה נוצרית בכדי שלא יתפסו אותם שדים ושלא "יסריחו כמו כלבים". הרבה איכרים מוסלמים האמינו, כמו גם הנוצרים, שטבילה עוזרת נגד מחלות נפש ונגד מה שהם קראו "סרחון", ולכן השתמשו בזה. זה היה כל כך נפוץ במאה ה-17, שהחלטה כנסייתית מקונסטנטינופול איימה על כל הכמרים הנוצריים בסילוקם מהכנסייה אם ימשיכו להטביל ילדים תורכיים. הקרבת קורבנות (תסיה, קרבן) הייתה אחד הגורמים היציבים בדת העממית של היוונים, ארמנים וסלבים בלקניים מהזמן העתיק עד לתקופה המודרנית המוקדמת. ברטולומיאוס גאורגיביץ (קרואטי מהמאה ה-16 שחי כעבד בתורכיה) מציין את קיומו של טיפוס של הקרבת בעלי חיים בקרב המוסלמים שעבר מהנצרות הפופולארית: הקורבן לא נשרף כליל כמו ביהדות, אלא חולק בין העניים. המקריבים לקחו חלקים לעצמם ולחבריהם – ואכלו אותם. הפרט הספציפי שמראה בבירור את ההעברה של אופן ההקרבה מהנוצרים למוסלמים הוא התיאור של חלוקה של חלקי הקורבן. זה משתווה לחלקו של הכומר, כפי שזה מתואר בכתבים מיוון, האיים ואסיה הקטנה בזמן העתיק. אמונה בקדושים. האפקטיביות של כוחות הקדושים הוכרו באסלאם הפופולארי, ופעמים רבות מוסלמים פנו אליהם. בשטח הסינקרטיסטי, כמה מהקדושים הנוצריים והמוסלמים היו קשורים זה לזה, בעלי אותן תכונות ופעמים רבות אפשר היה להחליף אחד בשני.
הטבילה בעצם היא צורה נוצרית ספציפית וייחודית, צורה מסוימת של הקרבת קורבנות היא צורה קלאסית פגאנית, והאמונה בקדושים מראה צורה שהייתה משותפת לאסלאם ולנצרות לפני שהתורכים הגיעו לבלקן.
פולקלוריסטים שחקרו את האלבנים המוסלמים, הבוסנים והפומקים הוסיפו לידע שלנו על המשכיות הדת העממית הבלקנית בתוך דת עממית אסלאמית. זה חשוב שוקארלסקי הקדים את מחקרו על הפומקים, בציינו את הישרדותם של החיים הכפריים הבולגרו-נוצריים בקרב המתאסלאמים. המנהגים הישנים המאגיים הקשורים עם קציר, זריעה ודישה – שרדו. הרבה מוסלמים פומקים שמרו על הפסחא בכך שלקחו את הביצים הצבעוניות מהנוצרים, והאמינו שהן מביאות בריאות טובה. הם היו נוהגים להביא ילדים חולים לכנסייה ב"יום שישי הטוב" (היום שבו על פי האמונה ישו נצלב). הם ביקשו את ברכת הכומר למען בני המשפחה והעדרים. הם הביאו מנחה לאיקונות של הכנסייה, ופעמים רבות היו להם בבית ספרי כנסייה ואיקונות, והם המשיכו להעלות קורבנות בחצרות כמה כנסיות ומנזרים. המתאסלאמים בבוסניה, סרביה ומקדוניה הביאו הרבה מנהגים דתיים ישנים כאשר הם אימצו את האסלאם. כמו הפומקים הם שמרו על הפסחא בצביעת ביצים, חגגו את החגיגות של ג'ורג', ג'ון ופיטר הקדושים, וביום חג של ברברה הכינו מאכלים מסורתיים. גם כאשר הם אימצו את הטקס המוסלמי של הנישואין, הם הכניסו בו הרבה מהמנהגים הישנים. הרבה משפחות מוסלמיות ידעו מי היה הקדוש של המשפחה בימים הטרום אסלאמים והזמינו חברי משפחה רבים לביתם ביום החג של הקדוש. בין המתאסלאמים האלבנים, הביקור בכנסיות והטבלת הילדים, היו רק שני אלמנטים בולטים שהם העבירו אתם.
מסקנות הסקירה הקצרה של הצורות הדתיות בבלקן במאה ה-14, של הקף האסלאמיזציה בשתי המאות הבאות ושל התבניות והדוגמאות של השינוי הדתי, מגיעים למסקנות הבאות: 1. בזמן הפלישה התורכית הראשונה לבלקנים, פגאניות היה מאפיין בולט של נצרות בלקנית עממית, ושמאניזם היה מאפיין של האסלאם הנוודי. 2. גם שהנוצרים האנטוליים נכנעו לאסלאם, איסלאמיזציה נותרה תופעה פריפריאלית בבלקן בכללו. הגורל השונה של נצרות ואסלאם שני חצאי האיים נובע בעיקר מהמצב השונה של הכיבוש התורכי בשני אזורים אלו. 3. גם שהאסלאם שנוצר בבלקן היה אורתודוכסי ברמה הפורמאלית, ברמה העממית הושפע על ידי אלמנטים פגאניים ונוצרים שהמתאסלאמים שמרו עליהם אחרי ההמרה הדתית. כתוצאה מכך גם שכניסת התורכים והשלטון הארוך שלהם מהווים תקופה אמיתית בהיסטוריה של העמים הבלקנים, השינויים שהם עשו בחיים הדתיים של ההמונים בבלקן היו מוגבלים. רוב הבלקן לא התאסלם, וגם אלו שהתאסלמו שמרו על הרבה אמונות ומנהגים פרה-אסלאמים. כך שלמרות השינוי הדתי שהתלווה לשלטון העת'מאני, המשכיות הייתה אפיון עיקרי בחיים הדתיים הבלקנים בתקופה הזאת. 4.
5.