Middle East Modern History
Register
Advertisement

TROELLER: THE BIRTH OF SA’UDI ARABIA / PP 73-90

1914-1916 משא ומתן על הסכם בין אבן-סעוד לבריטים. במקביל מקיימים דיונים משמעותיים יותר: חוסיין – מק'מהון, סייקס – פיקו. המזה"ת מהווה זירה שולית יחסית לאירופה. יחסים אנגלו-צרפתים, אנגלו-ערבים ואנגלו-ציונים תרמו לחסרונה של מדיניות אחידה במזה"ת. חילוקי דעות בין המשרדים הבריטיים בלונדון וקהיר אשר ראו את הערבים אחרת. אנשי המשרד בקהיר עמדו בקשר עם ערבים אינטלקטואלים ומתוחכמים לעומת אנשי המשרד בדלהי שבאו במגע עם מקומיים פחות משכילים. בהודו התנגדו לברית אנגלו-ערבית מול התורכים מסיבות שונות: המגע של הבריטים עם הערבים הקרבות האכזריים במסופוטמיה, הניסיון השלילי של ממשלת הודו עם רעיונות לאומיים,בהודו מוסלמים רבים חשו אהדה לתורכים. הניסיון של ממשלת הודו הביא אותה להתנגד לתמיכה שהיתה מצד המשרד בקהיר לרעיונות לאומיים. הם חששו שעידוד בריטי להפיכה ערבית, יביא להאשמת בריטניה בחלוקת העולם המוסלמי, התקפת החליפות והעלאת עימות בנושא המקומות הקדושים. המאמר יעמוד על שלושה עניינים: 1. ההחלטה הבריטית לתמוך בחוסיין כמנהיג ההפיכה הערבית. 2. מו"מ על ההסכם האנגלו-סעודי של 1915 המהווה נקודת מפנה ביחס הבריטים לאבן סעוד. 3. תפקידו של אבן סעוד בהגנה הבריטית במזה"ת היה משני לעומת זה של שריף חוסיין.

אבן סעוד וחוסין: השוואה בחשיבות

חשיבותה של הודו היא זו שתקבע את מדיניות המלחמה של בריטניה במזה"ת בתחילת המבצע הצבאי בטורקיה בנובמבר 1914. הדאגה הבריטית היתה להבטיח את השליטה במצריים, תעלת סואץ, הים האדום, ולהשתלט על חלקו העליון של המפרץ הפרסי. בחלק המערבי של חצי האי ערב, מבחינה דתית, פוליטית ואסטרטגית, היתה הבחירה הטבעית של הבריטים חוסיין. כבן למשפחת קורייש הוא נחשב לאיש החשוב של האסלאם ולשומר המקומות הקדושים. הוא גם מונה לתפקיד זה בכוח פירמאן אימפריאלי. הבריטים חששו שהסולטן יכריז עליהם ג'יהאד, מה שיסיט את המוסלמים בהודו נגדם. ראוי לציין כי המשרד בקהיר תמך בחוסיין, ואילו המשרד בהודו פקפק והתנגד לכך. בתחילה התחלקה הלאומיות הערבית לשתי תנועות נפרדות: א. אינטלקטואלים ואנשי צבא בביירות ובדמשק, שהושפעו מרעיונות לאומיים בני המאה ה-19 באירופה; ב. ראשי שבטים שנאבקו על עצמאותם באזורים שוממים ומרוחקים במזה"ת. חוסיין ובנו עבדאללה הצליחו לקשר בין שתי תנועות אלה. מצד אחד, שניהם התגוררו בקונסטנטינופול ונחשפו לתרבות קוסמופוליטית. מצד שני, הם עמדו בקשר עם הבדווים של החיג'אז. חוסיין, כאמיר של מכה, נתפש כנסיך מקומי, והיווה גורם מתאים לגישור בין שתי התנועות. בקהיר נשמעו קולות בריטיים שקראו להגשמת רעיון הפאן-ערביות, תחת פיקוח בריטי. הללו זכו להתנגדות מצד לונדון שבאה לידי ביטוי בהסכם סייקס-פיקו. 1915 – הכישלון בקרב גליפולי משכנע סופית את הבריטים לנכס את שריף חוסיין לצדם. בצד השני של חצי האי ערב, בתחילת המלחמה נגד הטורקים, היה האינטרס הבריטי המיידי לשמור על בעלי הברית הערבים בכוויית ובמוהאמרה; ועל הספקת הנפט שלה. הבריטים חששו שלחץ טורקי-גרמני יצרף את פרס לשורות האויב, מה שישפיע על השליטה בהודו ובאפגניסטן. בהתאם למדיניותה הפוליטית המסורתית, החליטה ממשלת הודו לתמוך בשליטים מקומיים. בשל הצנטרליזציה העות'מאנית, שביטלה כמעט לחלוטין את שלטונם של השיח'ים, הוחלט בהודו לתמוך בראשי שבטים. בניגוד למענקים שניתנו לחוסיין (זהב בריטי שנועד לשפר את חיי הבדווים), העבירה הממשלה בהודו העבירה מענקים, ישירות למקומיים. הם סייעו לראשי השבטים לכפות את מרותם על שבטים מורדים. אחד מהשיח'ים המקומיים החשובים ביותר היה האמיר של ריאד, אבן סעוד. יש הטוענים שהבריטים טעו בתמיכתם בחוסיין, במיוחד לנוכח הצלחתו של אבן סעוד. כותב המאמר גורס שמבחינה דתית אבן סעוד היה זניח יחסית לחוסיין. למנהיג הוואהבי לא היתה השפעה מחוץ למרכז ערב ולמזרחה. הוא לא יכול היה לעמוד בראש תנועה ערבית שתאחד רעיונות אינטלקטואלים לאומיים יחד עם שאיפות שבטיים. שליטתו של אבן סעוד בחסה לא היה קריטית בעיני הבריטית מבחינה צבאית. יתרונו טמון היה בכך שהיווה אויב לאבן ראשיד, שהיה בן בריתם של הטורקים. אולם בין השניים שרר מאזן כוחות. אף על פי שאבן סעוד שילב מנהיגות שבטית ודתית, האומץ והכישרון שלו כלוחם מדבר היו אגדתיים, הוא הוכה במהלך המלחמה בידי שבטים מורדים. בהשוואה בין החשיבות האסטרטגית והצבאית של חוסיין לזו של אבן סעוד, חוסיין היווה גורם מכריע במאבק נגד הטורקים. סביר להניח כי במידה שהבריטים היו תומכים באבן סעוד היתה נוצרת ברית אבן רשיד-חוסין-טורקים נגד אבן סעוד. בסופו של דבר, למרות התמיכה הבריטית בחוסיין, אבן סעוד הצליח לחתום על הסכם אנגלו-סעודי.

הברית האנגלו-סעודית

לאחר שהתייאש אבן סעוד מניסיונו ליצור קשר עם הבריטים, חתם הסכם (15.5.1914) עם העת'מאנים, מכיוון שחשש מפלישה תורכית לחסה. (ההסכם הזה יגרום בעתיד למשרד בהודו לשלוח את קפטן שייקספיר, סוכן פוליטי, אל האמיר בשליחות מיוחדת.) עוד לפני שהחל העימות התורכי – בריטי, הבריטים שלחו לאבן סעוד מכתבים בהם הצהירו כי בריטניה מעוניינת שיעזור לשמור על השלום באזור ויצטרף לשייח'ים של כווית ומוהמרה ויסייע בכיבושה של בצרה. בתמורה הבטיחה בריטניה כי תכיר באבן-סעוד כשליט עצמאי של נג'ד וחסה, ותגן עליו מפני חדירה ימית של התורכים. אבן-סעוד טען שההסכם מעורפל וביקש להיפגש בכווית עם שייקספיר. בצאתו מן המפגש, טען שייקספיר כי אבן-סעוד מעוניין לשמור על חופש הפעולה שלו עם התורכים, כל עוד לא יינתן לו הסכם שיבטיח את מעמדו ושלטונו. שייקספיר הדגיש כי במידה ובריטניה תענה לדרישותיו של אבן-סעוד היא תזכה ל: • שליטה מלאה על החוף המערבי של המפרץ הפרסי • שליטה על תנועת הכוחות באזור • הוצאה של כל הכוחות הזרים ממרכז ערב • שליטה חזקה על הבדואים ועל השבטים במסופוטמיה • שבירת החליפות הטורקית בשל חשיבותו הדתית של אבן סעוד בטיוטת המסמך שנוסחה בעקבות המלצותיו של שייקספיר היו ארבעה חלקים: 1. בריטניה מכירה באבן סעוד כשליט עצמאי של נג'ד, חסה וקטיף, ומעניקה ירושה רציפה של השליטה לצאצאיו, בהתאם להסכמתם של השבטים וממשלת בריטניה. 2. בריטניה תגן על הטריטוריות של אבן-סעוד. 3. בתמורה, אבו סעוד לא יקיים קשרים עם גורמים אחרים ללא אישורה של בריטניה. 4. בריטניה ואבן-סעוד ינסחו בהקדם מסמך מפורט. לבריטים היה אינטרס לנסח מסמך קצר בעל סייגים. אבן סעוד שלח בתגובה הערות לשינוי המסמך. ההערות נועדו להבטיח כי המסמך יכיל התחייבות בריטית גורפת יותר לשלטונו. הבריטים הבינו כי יצטרכו לתת לו הסכם יציב וקיבלו את הערותיו. הברית האנגלו-סעודית נחתמה ב 26/12/1915 ואושררה ע"י הודו ב 18/7/1916. הברית השיגה את מטרותיה המיידיות אך בטווח הארוך הביאה לעימות בין הצדדים בנוגע לסעיף השני של ההסכם. הברית מהווה נקודת מפנה במדיניות הבריטית שביקשה להימנע מהסתבכות בפוליטיקה הפנימית של מרכז ערב.

Advertisement