FANDOM


Tucker, Judith E. Women in nineteenth-century Egypt

הגידול במנגנון המדינה במאה ה- 19, שעודד מעורבות ממשלתית צנועה בארגונים חברתיים, הרחיב את האמצעים המדכאים שהיו בשימוש המדינה. השליטה באוכלוסייה הייתה תמיד בראש מעייניו של השלטון הממלוכי. השאיפות של שלטונו האבסולוטי של מוחמד עלי היו גדולות יותר מאשר שימור הסדר החברתי לצורך המשך ניצול הנתינים בחקלאות ובתעשייה ובצבא.עבודות הכפייה היו קשות יותר וגיוס קבוע לצבא ולתעשייה הגדילו את מעורבות המדינה ואת השימוש בכפייה ככל שההתנגדות העממית גדלה. פקידי הממשל הרבים יצרו סדר חדש: עובדי המדינה גבו מיסים, שיעבדו אנשים לעבודות כפייה ולצבא וחילקו הוראות לגבי אופן הגידול והשיווק של תוצרת חקלאית. המעורבות הזו עוררה מרד והתנגדות בקרב האזרחים המצרים. הבעיות העיקריות, תסיסה עירונית ומרד איכרים, באו לידי ביטוי בתקופות רגועות יותר, באינסוף מקרי מרד אישיים שזוהו בעבריינות תחת השלטון של המדינה האבסולוטית. התנגדויות אלה באו לידי ביטוי בהתקפות נגד פקידים מקומיים שחדרו לטריטוריות השייכות למשפחה או לקהילה. עם כיבוש מצרים בידי אנגליה ב- 1882, ההתנגדות קיבלה צביון אנטי בריטי מובהק וכוונה נגד הבריטים ומשתפי הפעולה שלהם. מרד איכרים רחב היקף, למרות שנתמך ע"י מניעים דתיים, תמיד כלל מאפיינים מעמדיים ופוליטיים. אולם יותר נפוצות היו ההתמרדויות שנבעו משאיפות נקם או רווח. מה שהבריטים יכלו לכנות כ"שוד" או פשע כפרי יכל באותה המידה להיכנות מחאה אישית או קבוצתית כנגד המדינה והמעמדות המקורבים אליה. הגידול בתסיסה ובהתנגדות עודד פיתוח של אמצעי דיכוי: מערכת המשפט, משטרה, שב"ס הורחבו במהלך המאה ה- 19. חוקי העונשין של המדינה קובצו לספר מסודר ושיטות ענישה וכפייה מוסדו עם הקמתם של בתי דין חדשים ולחוקתם למחוזות במסגרת נהלים ברורים. הג'נדרמריה והמשא"ז עברו התמקצעות ובסוף המאה מוסדות הענישה הורחבו ושיטות חדשות הומצאו. בקיצור, התפתחותה של המדינה בצורותיה האבסולוטית והקולוניאליסטית הביאה לעימות בינה לבין האזרחים ולפיתוח של אמצעי דיכוי יעילים יותר. הנשים, שהיו במעמד חברתי נמוך יותר ונהנו מפחות זכויות, היו יותר פגיעות מהדיכוי של המדינה, בעיקר אם היו ללא משפחה שתגן עליהן. מאידך, הגברים בד"כ ייצגו את המשפחה בפני המדינה ועיקר המיסים והעונשים נפלו עליהם, לכן ניתן לצפות למצוא את הגברים כמשתתפים העיקריים בהתנגדות למדינה. היקף המעורבות הנשית בהתנגדות מעיד על פגיעותן הרבה מהדיכוי של המדינה ועל מידת הנגישות שלהן לספירה הציבורית. יש לציין כי ההתנגדות האישית של נשים לחוק ולמסורת (למשל בזנות, גניבה וכו') יכולה להתפרש כאקט מחאה או כאקט קיפוח וייאוש. חלק מהמעשים כוונו נגד הדיכוי של המדינה וחלק גדול נגד הדיכוי מבית. העבריינות הנשית שונה מהגברית: הנשים, שנאבקו נגד המדינה והמגבלות החברתיות, הגיבו באופן שהציג את יכולתן המצומצמת בספירה הציבורית היות והן פעלו נגד עצמן ולא נגד אחרים. בסופו של דבר, מערכות המשפט והעונשין פיתחו שיטות לטיפול בנשים. בעיקר במדינה הקולוניאלית, שיטות ענישה אירופאיות עשו הבחנה ברורה בין גברים ונשים ונתנו יחס מסוים לכל קבוצת מין. ההבחנה הזו הדגישה את הגישה המקובלת בזמנו כלפי נשים מצד הפקידים, והשתלבה במבנה גדול יותר של הפלייה בין המינים. הנשים אכן התערבו במחאה במאה ה- 19 אך אופי המעורבות ועצמתה שיקפו את מעמדן במשפחה ובעיני המדינה. לנוכח התביעות ההולכות וגוברות של משטרו של מוחמד עלי כלפי העם (גיוסים ומיסים), בחרו משפחות מסוימות לברוח כדי להימנע מגיוס בני משפחה. אפשרות אחת הייתה סוריה. עד 1830 היגרו 5000-6000 איכרים לסוריה, שם זכו לנחלה ולפטור זמני ממיסים. מוחמד עלי תבע את חזרתם (מחשש ממחסור בכ"א בחקלאות) אך לשווא. אחרים בחרו להגר לשטחי הספר הצמודים לערים המרכזיות והתפרנסו ממכירת תוצרת חקלאית או ממעבר למקצועות ביתיים (domestic) יותר. אחרים בחרו לברוח לכפרים שכנים כדי להימנע מתשלום המיסים. לנוכח הידלדלות האוכלוסין בכפרים, מוחמד עלי הגיב בצעדים דרקוניים. 1829- ניסיון לאתר את כל הכפריים ולהשיבם מיידית לביתיהם וכן ניסיון לכלוא את ילדי הפלאחים עד אשר הוריהם יבחרו לחזור לבתיהם. האמצעים הללו לא היו מוצלחים לחלוטין. גם ב- 1845 עדיין נשלחו חיילים לאסוף איכרים שברחו. בעיית עזיבת הכפרים החמירה בשל הנטייה של נשים וילדים לעזוב בעקבות הגברים שגוייסו לצבא. בהתחלה היה ניסיון להשיב את המשפחות בכח לכפרים אך ללא הואיל. כאשר הדבר התאפשר, נהגו המשפחות לעקוב אחר הבעלים שגויסו ולהתמקם ליד כל מחנה במטרה להתקיים מהפרנסה של הבעל. ההתקהלות של המשפחות באזורי מחייה גרועים יצרה מגיפות קשות. ב- 1844 ועדה של קצינים המליצה להפריד את החיילים מהמשפחות למשך 30 יום ולחטא את כולם. יש עדויות לכך שהמדינה ניסתה לספק את צרכי הקיום של משפחות החיילים. בין היתר בעזרת משלוחי מזון. אך המשכורת של החיילים הייתה זעומה וניתנה באיחור. לפי דיווח כלשהו, מוחמד עלי החליט לספק קיצבאות גם לבנים של כל חייל כדי לתמוך במשפחות. חלק ממקומות הדיור של המשפחות בוטלו ע"י איברהים (הערה שלי: כנראה יורשו של מוחמד עלי). ב- 1849 עבאס ביטל בפתאומיות את חלוקת הקצבאות לבניהם של החיילים. למרות זאת לא ניתן היה לגרש את המשפחות והאופי המשפחתי של הצבא שרד עוד יותר מ- 10 שנים אח"כ. למרות שמשכורת החייל הייתה זעומה, גם היא נמנעה מהמשפחות כשהחייל היה נשלח לחו"ל. המשפחות, שבין כה וכה נותרו ללא אדמותיהן, היו כעת בחוסר כל. עם עזיבת החיילים, הנשים נדרשו לעמוד בכוחות עצמן ובסיוע משפחתן. חלקן הידרדרו לזנות. בתקופה הקולוניאלית, תביעות המדינה הצטמצמו מאוד: שאיפות הצבא שונו ומנגנון המדינה הפך להגיוני יותר ולפיכך היו פחות גיוסים לצבא ולתעשייה. הגורם העיקרי להגירה בשטחי הספר בסוף המאה ה- 19 היה תהליך גיבוש (החרמה) קרקעות והעובדה כי חקלאים שנושלו מאדמתם ע"י מיסחור החקלאות, לא יכלו לשלם את חובותיהם. אי ההתערבות הממשלתית במתן אשראי, מנעה כיסוי חובות. זה לא מפתיע בהתחשב בקשרי הממשלה עם בעלי הקרקעות שהם גורם להגירה של האיכרים. אולם בסופו של דבר, תק' השיעבוד של האיכרים לצרכי הפקידים של המדינה באה לסיומה. דוגמא נוספת להתרחבות מנגנון המדינה – המנהיגים המקומיים שהפכו לחלק מהפקידות של המימשל. עד אמצע המאה הם קיבלו תפקיד חשוב באיסוף המיסים והגיוס בכפייה של האיכרים. הם ייצגו את המרות של המדינה ברמה הכלכלית והפוליטית במקומותיהם. הנשים היו פגיעות במיוחד נוכח כוחם של ראשי הכפרים ותכופות עתרו לבתי הדין בשל החרמה שרירותית של רכוש ואף שיעבוד של אנשים. במקרים אלה בתי הדין פסקו באופן שיוויוני. ראשי הכפרים נהגו לכפות על נשים נישואין, אפילו בכח, ובתי הדין יצאו נגד זה ותמכו בזכות האישה לסרב ולזכות המשפחה לקבוע את לעצמה את גורלה. אולם במקביל השופטים גם דאגו לבסס את הלגיטימיות של הכח הפוליטי. אומנם סמכותם של השייחים פחתה במהלך שנות ה- 50 של המאה ה- 19 אך הם קיבלו סמכויות נרחבות בתחום עבודות הכפייה ומיסוי הקרקעות בתקופתו של איסמעיל, וזה איפשר להם לשמר את כוחם גם במאה ה- 20. אם כן, המדינה (הקולוניאלית והאבסולוטית) הדגישה את נוכחותה כלפי האוכלוסייה בראשית המאה. המיסים והגיוסים גררו את התגובות החריפות ביותר מצד האוכלוסייה אך התרחבות מנגנון המדינה ברמה המקומית לא פסקה לכל אורך התקופה (בעיקר מנגנון הדיכוי). המדינה נתפסה ככח מדכא והאוכלוסייה פנתה לבתי הדין כנגדה בדרישה לפיצוי. ככל שהמדינה הפכה לממוסדת וגלויה, כך התגבש העיקרון של תביעה לפיצוי ממנה עבור שירותים שניתנו לה. הקיום של בתי הדין השרעיים שקשורים לעולמא (שהקשר שלהם למדינה היה חלש) וכן קיומו של הרעיון של צדק סוציאלי, איפשר מתן במה להגשת תלונות נגד המדינה. אלמנות או נשים שבעליהן היו נעדרים, פנו לבתי הדין בתביעה למשכורות של בעליהן. הגידול במקרי העתירות מקביל לגידול במיסוי ובגיוסים ב- 1830 אבל לא נוגע רק מזה. שכן עוול ואי צדק היו קיימים גם במשטרים קודמים וכך גם התלונות עליהם שהופנו לבתי הדין המאזאליים בהם העותר יכל לפנות ישירות לריבון. שיטה נוספת הייתה הפנייה ישירה למשרד שגם לפגיעה. אלמנות חיילים נהגו לפנות למשרד המלחמה לצורך הגשת תלונות. הפנייה המחודשת לבתי הדין השרעיים החלה בעשור של 1820. הנשים התייחסו לבתי הדין בחשיבות רבה כי זה איפשר מידה של שחרור משליטת המדינה שנתפסה כאחראית לבעיות המחייה שלהן.

מחאה עממית: במחאה נגד הגידול בעוצמתה של המדינה השתתפו גברים ונשים והיא לא הייתה מוגבלת רק לבתי הדין. גברים ונשים השתתפו בהתקוממויות כפריות ועירוניות בתק' גיבוש המדינה. ההתקוממויות במאה ה- 19 נבעו בעיקר מאזורי הכפר במצרים. המיסוי, הגיוס לצבא והשימוש המופרז בסמכות השלטון סימלו את הגידול במעורבות המדינה. גם בתהליכי שחיקת ענף הטקסטיל ונישול הקרקעות ניכרת מעורבות המדינה ובעלי בריתה הכפריים. אמצעי הכפייה הרשמיים איפשרו גיבוש (החרמה) של הקרקע ויצירת כח עובדים שכיר. תגובה אחת למעורבות המדינה בכפרים הייתה מרד. 1812- מוממד עלי מחרים תבואה ואיכרים ממצרים עילית מורדים בו והוא מדכא את המרד. 1822/3- המרד הרציני ביותר- שייח אחמר קורא להפלת מוחמד עלי. המרד נמשך 6 שבועות. החיילים הפלאחים עורקים משורות הצבא ומצטרפים למורדים. לכן הממשלה נאלצת להשתמש בחיילים טורקים ובדואים. לא משנה אם המרד נבע מהמחאה נגד הגיוסים והמיסים או מהמחאה נגד התמורות הפוליטיות על חשבון המעמד הכפרי, בכל מקרה, התערבות הממשל יצרה חוסר שביעות רצון בכפרים והביאה למרד ברור. המרידות נגד הגיוסים והמיסים נמשכו גם בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 19. 1848- מצרים עילית, סלים פאשא נרצח. 1865- אחמד אל טייב מנהיג מרד נגד המדינה והמימסד הדתי שתומך בה. המרד לא מ תפתח ממש אך המדינה מגיבה בברוטליות ובערך 2000 איש נהרגים. אירעו התקוממויות נוספות כמו מרד עוראבי (1881/2), מרד מהאדי בסודאן וכו'. דעת הקהל תמכה בהתקוממויות והממשל המצרי כבר לא יכל לסמוך על האוכלוסייה המקומית או על חיילים בני המקום. בתוך התקופה רבת התהפוכות הזו הנשים השאירו את חותמן. לעיתים היה להן תפקיד חיוני ומרכזי, כמו במקרה בו מוחמד עלי הזיז כפר שלם ממקומו, במהלך בניית ארמונו, כי חשש שהנשים ימרדו נגדו. בעת דיכוי המרד ב- 1856 נשים נתפסו באחראיות כמו הגברים ושילמו מחיר כבד בחייהן. במרד עוראבי, נשים הושמו בכלא בשל "ביזה" ו"רצח". לנשים היה גם חלק חשוב בהתקוממויות העירוניות ובעימות עם שלטונות. כחלק מפעילותן בחיים האורבניים, הן הפכו למעורבות במרי העירוני שהתלווה להרס הסדר הישן וליצירתה של מדינה חדשה. המשבר הכלכלי יחד עם התמורות הפוליטיות יכלו לעורר תסיסה בקרב תושבי הערים למרות השלטון הקשוח לו היו נתונים. בסוף המאה ה- 18 השילוב של יבולים דלים (בגלל הבצורת) יחד עם האינפלציה שפגעה בעיקר באלו שהשתכרו שכר קבוע יומי (בעלי מלאכה פשוטים) פגעו קשה בשכבת בעלי המלאכה של קהיר. האנארכיה הפוליטית בשל התפרקות הממלוכים גאתה. עבור תושבי הערים, רמת החיים הידרדרה במקביל להידרדרות המצב הכלכלי והסוציאלי (ריימונד) ביחס למצב שהיה במאה ה- 17. בעיתות משבר המעמדות הנמוכים יצאו להפגנות ברחובות ולהתקוממויות עירוניות. מצב זה החל בעשור של 1780 ונמשך עד שמוחמד עלי ביסס את שלטונו. הגילדות והמיסדרים הצופיים אימצו מדיניות מרדנית מובהקת. בכפרים המחאה קיבלה גוון דתי לעיתים כדי לגייס את הסיוע של העולמא. דוגמא: שיח עומר מכרם (נכיב אל אשראף) שהיה מעורב במהומות של 1804 על השליטה בקהיר. בעת הלחימה בממלוכים בקהיר הנשים השתתפו בלחימה וזרקו אבנים על החיילים מהבריקדות. למשל, ב- 1806 בדמנהור, הנשים חברו לשאר התושבים כדי להילחם בכוחות הממלוכים של אליפי ביי. הנשים חיברו שירי לעג לכוחותיו של אליפי ביי ושרו אותם על גבי הבריקדות. הממלוכים ראו בהן חלק אקטיבי בהתקוממויות והן נעצרו ואף נהרגו בלחימה. פקידי הממשל הכירו בנטייה של הנשים לתסיסה וחוסר שקט וייחסו לה חשיבות לא מבוטלת. 1840- הממשל שולח סוכנים חשאיים לרובעי העיר לעצור נשים מסיתות וממרידות. 1863- לקראת ביקור הסולטאן, החדיב נוקט בצעדי מנע הכוללים עוצר על נשים ממעמד נמוך. למרות שעיקר התסיסה ברחוב נבעה מהשכבות העירוניות הנמוכות, גם נשים ממעמד גבוה נקטו בעמדות פוליטיות פומביות כאשר האינטרסים שלהן היו בסכנה. 1801- נשים מפגינות מול משכן הוזיר נגד שינוי בנהלי האלתיזאם. 1814- נשות הבורגנות מפגינות נגד הביטול של האילתיזאם ע"י מוחמד עלי, פורצות למסגד אל אזהאר ומאשימות את השיח שלו בפחדנות. למרות ההנחה כי ההפגנה כוונה בידי העולמא, לנשים הללו שחלקן היו בעלות אלתיזאם או אחראיות בוואקף, היו אינטרסים משלהן להפגין. לאחר גיבושה של המדינה האבסולוטית תחת שלטונו של מוחמד עלי ויורשיו, ההתקוממויות העירוניות הגדולות שככו וקהיר נותרה יחסית מרוחקת מההתקוממויות התקופתיות. אומנם עדיין היה אפשר לגייס את האוכלוסייה בעיתות של משבר פוליטי (למשל מרד עוראבי) אבל כבר לא היו מאבקים ממושכים בהם השתתפו המוני אנשים מהערים נגד האליטות. ההתנגדות למדינה לבשה יותר ויותר אופי פרטי או משפחתי וצרה של התנגדות פאסיבית נגד אישים או מדיניות פוליטיים ספציפיים.

התנגדות אישית ומקומית: צורות המחאה נגד התעצמות המדינה השתנו ממחאת המוני ל: א. מחאה אישית נגד המדיניות או התחמקות ממנה. ב. בסוף המאה- התקפות על חיילים ופקידים של השלטון הקולוניאלי. הפעולות הללו כוונו נגד פקידי ממשל והמקורבים אליהם. ניתן להבין את המניע לפעולות רק בהקשר הפוליטי של התנגדות לכוחה העולה של המדינה. מדיניות הגיוס הכפוי לתעשייה ולצבא הייתה גורם עיקרי להתנגדות בשנות ה- 30. היא הביאה לעוני קשה כי לא כ"א בחקלאות ולדילול אוכלוסין מדאיג. האוכלוסייה לא דיווחה על לידות כדי להימנע מגיוס אנשים. הנשים נאלצו להישאר בכפרים ולהמתין עד לידיעה בדבר מות בעליהן בטרם יכלו לפנות לבית דין בבקשה להתחתן שוב.זה יכל לקחת שנים. אנשים הרגו פקידי גיוס שרצו לגייס אותם בכפייה. אישה נרצחה בידי פקיד גיוס כי סירבה למסור את מקומו של בנה. גם שכמכסות הגיוס פחתו הנשים נקטו בצעדים מרחיקי לכת כדי להציל את הגברים שלהן. הירידה בביקוש לחיילים מצד השלטון הקולוניאלי והרציונליזציה של מנגנון המדינה, יצרו חוקים שהקלו על הנטל מצד מערכת הגיוס. חוקי גיוס פרטו את משפחות העריקים מעונש. הפטור משירות התרחב וניתן גם על בסיס רפואי או דתי וניתן היה אף לשלם עבור אישור פטור. המדיניות של מוחמד עלי בדבר גיוס בכפיה של פועלים לתעשייה, נתקלה בהתנגדות דומה. מצד אחד הפועלים המצריים נתפסו כצייתנים וחרוצים וטובים במלאכתם. מצד שני הייתה אישי שביעות רצון כללית והמתמרמרות בגין השכר והתנאים הרעים שלהם. כעובדי מדינה, הפועלים ניסו להתלונן בפני מוחמד עלי עצמו. היו גם מקרי בריחה ממפעלים, פועלים ששרפו את המפעלים שלהם וכו'. כמו במקרה של הגיוס לצבא, ההתנגדות להפקעה בלי ספק סייעה לכישלון הסופי של התעשייה של המדינה. מעשי הבריחה והחבלה מצד העובדים מצביעים לא רק על שאט הנפש משעות העבודה והמשמעת הקיימים בעבודה במפעל אלא גם על הסתירה הבסיסית במדיניות של הגיוס והארגון של כח העבודה. העובדים נושלו מבתיהם ופרנסתם אך המשכורת שקיבלו במפעל לא פיצתה על זה כלל. בעוד שבעבר עבודה בשכר קבוע שיפרה את ההכנסה המשפחתית, כעת הפועלים הכפויים קיבלו שכר שלא מספיק לקיום ונתקו ממשפחתם. הסיוע של המפחה כמו גם הסיוע החלקי של הפועל, נסמכו על בני המשפחה שהצליחו לחמוק מהגיוס. ניתן לומר שמערכות הגיוס לצבא ולתעשייה הביאו לחיסול כמעט מוחלט של משאבי המשפחה וזאת עד שעברו רציונליזציה. האיכרים גם התקוממו נגד הבריונות של פקידים מקומיים, כשהתאפשר להם. בכל מצב של רגיעה בלחץ מצד המדינה הם נמנעו מלשלם מיסים. אין ספור תלונות הוגשו נגד שייחים עריצים לבתי הדין לאורך כל המאה. הכיבוש הבריטי מיקד את תשומת הלב בשליטים החדשים בדמותו של החיל הבריטי. במהלך העשור הראשון לכיבוש הבריטי, כשהצבא המצרי טרם התגבש מחדש, חיילים בריטים היו פרוסים ברחבי המדינה והמקומיים ניסו להטריד אותם. הבריטים הגיבו בחומרה על התקריות וגזרו עונשי מאסר והלקאות על המעורבים בתקריות. גם גברים וגם נשים הואשמו בפשעים נגד צבא הכיבוש. חלק מהנשים שנעצרו בגין עבירות זוטרות היו זונות.

עבירה: לא תמיד יש הבחנה בין "פשעי" התנגדות לכיבוש לבין פשעים רגילים

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית