FANDOM


Syria: Downfall of Traditional Elite

 Michel h.Van dusen

הקדמה התהליכים בסוריה במאה ה-20 התהליך הכלכלי-חברתי-פוליטי הבולט ביותר בסוריה במאה ה-20, היה נפילתה של האליטה הפוליטית הישנה ועלייתה של אליטה חדשה. התהליך לא מצביע בהכרח על שינוי בתהליכים הפוליטיים, אבל הוא מבחין את סוריה משכנותיה, במיוחד מלבנון וגם מעיראק במידה מסוימת. בעיראק למשל ניתן לראות ניצנים של האליטה הישנה עד שנות ה-60, כלומר השחיקה בכוחן של האליטות המסורתיות באה מאוחר יותר מסוריה. מקרה המבחן הסורי, מאז התפתחות התנועה הלאומית הסורית ערב מלחמת העולם ה-1, מאפשר לבחון את השינויים בחברה ובמבנה האליטות. שינויים אלה ניתנים לבחינה לאחר תקופה של יותר מ-30 שנה (נכון לזמן כתיבת בספר) של סוברניות לאומית. בשנת 1946, כאשר סוריה קיבלה עצמאות המצב נראה מבטיח גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית, יחסית לשאר המדינות שהיו עדיין תחת שלטו קולוניאלי. סוריה הייתה כוח מוביל בעולם הערבי וככזה היא מהווה מיקרו-קוסמוס לבחינת התמודדות חברה ערבית מסורתית עם תהליכי המודרניזציה. התקוות והציפיות הגדולות בסוריה לאחר קבלת העצמאות נמוגו. התוכניות לכינון דמוקרטיה שהיו לפוליטיקאים המסורתיים, שהוציאו את סוריה מהמנדט הצרפתי, נכשל, כשהממשלה תוך 3 שנים מרגע קבלת העצמאות, הוכיחה חוסר יכולת להתמודד עם בעיות פנימיות של: שחיתות, חוסר יעילות ואינפלציה. כמו כן הוכיחה חוסר יכולת להתמודד סוגיות אזוריות כגון גורלה של פלשתין. כמו במדינות מתפתחות רבות, היה בסוריה שחיתות וניהול כושל של מדיניות אזורית ובין-לאומית וכן ניהול כושל של מדיניות פנים, מה שהביא לכשל ולחוסר תפקוד של המוסדות הפרלמנטרים הסורים, לירידה בכוחם, ודחף את הצבא אל תוך הזירה הפוליטית. הבחירות ב1947, מלחמת העצמאות ב1948, חיזקו את התסכול שבחוסר הגשמת השאיפות שהתלוו לעצמאות הסורית. התפקיד שמילא הצבא בסוריה אחרי 1946חיוני להבנה, כאשר דנים בסוריה שלאחר הכרזת העצמאות. 3 קצינים שהיו קשורים לאליטה המסורתית שלטו בזירה הפוליטית מ-1949 ועד 1954 (חוסני אל זעים, סמי אל-הינאוי, ואביב אל שישקלי). גורמים צעירים יותר בצבא מילאו תפקיד מכריע בחזרת הממשלה הפרלמנטרית ב-1954 ושוב ב-1961. כמו כן מילאו תפקיד חשוב באיחוד עם מצריים ב1958 (קע"ם). קצינים מהאליטה החדשה העלו את מפלגת הבע'ת הסורית לשלטון ב-1963. בנימה השוואתית: אם נשווה את עיראק, הרי שהיא קיבלה את עצמאותה ב-1932, אך כוחה של האליטה הישנה נשמר עד שנות ה-60. בניגוד למדינות רבות במזה"ת, שניתן לתחום את קבלת העצמאות שלהן בטווח שנים מוגדר, קבלת העצמאות בסוריה נמשכה על טווח שנים לא מוגדר: אחרוני החיילים הצרפתים עזבו ב-1945, העצמאות הוכרזה ב-1946, אך הצרפתים חייבו עצמם לעצמאות סורית עוד ב1943. מבחינת סוריה אירועים רבים השפיעו עליה יותר מאשר ההכרזה הרישמית על עצמאותה ב-1946 ,כגון: עצמאותה של ישראל ב-1948, ועוד אירועים רבים שהחלו כבר ב-1940.

גורמים גיאופוליטיים 4 גורמים גיאופוליטיים עזרו לקבוע את הקונטקסט של התהליך הפוליטי בסוריה.חלק מהמאפיינים הם ייחודיים לסוריה וחלקם נפוצים במספר חברות בעולם הערבי: 1. זיקה אזורית חזקה. 2. שינוי במסגרת הטריטוריאלית שמתייחסת ללאומיות הסורית (סוריה הגדולה, הקטנה וכו'). 3. חשיבותן של נאמנויות לאומיות מקומיות (וטניה) מול פן ערביזם (קומיה). 4. חשיבותם של מיעוטים בחלקים שונים של סוריה. גורם ראשון היעילות המסורתית: החברתית, הכלכלית והפוליטית של מס' אזורים מרכזיים בסוריה, שימשו לחיזוק ההשפעה של נאמנויות מקומיות צרות על הפוליטיקה הלאומית וכן שימשו לדה-צנטרליזציה של סוגיות ונושאים בתהליכי פיתוח. סוריה מכילה 9 אזורים מרכזיים כאלה, כל אחד כזה כולל עיר של 50,000 תושבים, מספר ערים גדולות וכפרים פרוסים על אזורים נרחבים. לכל אזור היה בסיס כלכלי חקלאי שאפשר לו קיום עצמי. (פירוט עמ' 117 במאמר). דיונים על ערים סוריות בד"כ מתמקדים ב-4 המרכזים הגדולים ביותר:דמשק, ח'לב, Hama, ו Ladhaqiya. בנימה השוואתית: בעיראק המרכזים הגדולים הם: מוסול, סולימאניה, בצרה ובגדד. האחדות הגיאוגרפית בעיראק נקטעת בגלל הנהרות- דבר כזה לא קיים בסוריה.

גורם שני

הגורם השני צופן בחובו דו-משמעות לגבי השאלה מה כוללת סוריה. כלומר, סוריה שלאחר מלחמת העולם ה-1 והשנייה ושלאחר 1946 הם 3 ישויות פוליטיות-גיאוגרפיות שונות. המודעות הלאומית והפעילים הלאומיים שצמחו בכל אחת משלושת התקופות מגדירות את סוריה אחרת.

סוריה שלפני מלה"ע ה-1 (כפרובינציה עות'מאנית), כוללת את ירדן פלשתין ולבנון. החלוקה הבריטית הצרפתית שלאחר מלחמת העולם ה-1 הבטיחה לאומיות סורית רחבה כולל ירדן פלשתין ולבנון. השאלה מה מכילה סוריה,היא שאלה פוליטית והיא מושפעת מכוחות בין- לאומיים וערביים, שמנסים כל אחד לקדם את תפיסת הישות הסורית שלו. הסכסוך הישראלי ערבי היה גורם משפיע על האליטות בסוריה, אך בזה המחבר לא דן. הלאומיות הסורית שימשה מגן כנגד כוחות שונים והשפעות שונות, ביניהם הסכסוך הישראלי ערבי. בנימה השוואתית:

לאומיות תורכית, לבנונית ועיראקית מעוגנות במסגרת גיאוגרפית אחת בסיסית. לאומיות סורית לעומת זאת קשורה לישויות גיאוגרפיות- פוליטיות שונות.

גורם שלישי תהליכים פוליטיים בסוריה, גם אחרי וגם לפני 1946, מושפעים ומתמקדים בנאמנויות לאומיות מקומיות מחד ובנאמנויות פן-ערביסטיות מאידך, כך שלא ניתן להגדיר נאמנות סורית אחת. בו זמנית, פן ערביזם, בעת', סוריה הגדולה השתלבו יחד עם גורמים אזוריים ומקומיים. כך, בפרספקטיבה סורית, גבולות הם קווים מלאכותיים וזהות ערבית נחשבת יותר מזהות סורית. בהעדר נאמנות מסוימת למדינה, בהעדר זהות סורית מסוימת, אינטרסים פוליטיים מקומיים לא יכלו לבוא לכדי ביטוי ברמה הלאומית.

בנימה השוואתית:השלכות פוליטיות חוץ-טריטוריאליות היו קיימות גם בלבנון וגם בעיראק, אך הן קיימות לצד תחושת לאומיות מקומית חזקה. השוואה זו אינה באה להפחית מתחושת הנאמנות הפן ערבית בעיראק או בלבנון, אלא באה כדי להראות שבסוריה אין לאומיות סורית מקומית חזקה, שתהווה משקל נגד לפן-ערביזם.

גורם רביעי הגורם הרביעי משקף את הפסיפס החברתי בסוריה,חלוקה אתנית ודתית. בסוריה רוב האוכלוסייה היא סונית מוסלמית (יותר ממדינות אחרות), אבל המיעוטים בסוריה הם חשובים,לא בגלל מספרם, לא בגלל תפוצתם, אלא בגלל השימוש הפוליטי שנעשה בהם. מיעוטים סורים כמו כורדים, נוצרים ושיעים אומנם דוכאו, אך מעולם לא היוו גורם פוליטי משמעותי. ישנם 3 מיעוטים שהם רבים וחשובים יותר: העלווים, הדרוזים, והאיסמעילים. 3 המיעוטים האסלאמיים האלה הם תוצר של פונדמנטליזם דתי ושל קרעים פוליטיים שמקורם בהיסטוריה המוסלמית, כאשר הדרוזים הם הכי רחוקים מהאורתודוכסיה המוסלמית.הדרוזים והעלווים מגיעים מ-2 האזורים הכי פחות מפותחים בסוריה. הנאמנויות המקומיות ב-2 האזורים האלה חוזקו ע"י השיטה העות'מאנית וגם ע"י מדיניות המנדט הצרפתי. החלוקה החברתית ב-2 האזורים האלה (ג'בל דורוז ולאדהקיה) שווה בחינה. האליטה המסורתית בג'בל דורוז' הייתה לגמרי דרוזית, בעוד באזור העלווי, האליטה הישנה הייתה גם עלווית וגם סונית.

שינויים והתפתחויות באליטה רוב חברי האליטה מביעים סדרי עדיפות, מטרות ויעדים לחברה בה הם חיים. במקרים רבים השפעה של עצמאות מגדירה מחדש את סדרי העדיפויות של האליטה. דילמות ההתפתחות, אותן החלטות שמושפעות מכמות וזמינות המשאבים, מההון האנושי, פעמים רבות לא היו קוהרנטיות, בעייתיות ואיטיות בחברות שמושפעות מקפריזות פוליטיות ומשינויים קיצוניים במדיניות. בסוריה היה שינוי חברתי מהיר וגם התפתחות כלכלית מאז 1946. היה מעבר מכלכלה קפיטליסטית בסיסית (1940-1950) לעבר סוציאליזם ניסיוני ומוטעה. (1960-70). השינוי הזה התרחש בזמן של קונפליקט פוליטי בין אליטה סורית מסורתית לאליטה החדשה. זו הייתה תקופה שבה גם הכלכלה הסורית התפתחה ללא כניסת הון זר.(זו הייתה אחת המערכות היחידות שעשתה זאת במדינות ללא נפט). בניגוד לרקע, גם המשכיות וגם שינוי בסוריה ניכר ונראה לעיין. המשכיות ניתנת להבחנה בפיתוח פרויקטים גדולים שהמשיכו לדרבן את הכלכלה.( פרויקטים דוגמת נמלים, מסילות ברזל וכדומה). לו היו פחות קונפליקטים פוליטיים, הרי שפרויקטים כאלה היו מתחילים מוקדם יותר, אבל פוליטיקאים לא הצליחו לגבש סדרי עדיפויות בפיתוח. שינוי ניתן לראות בבירור בסגנון ובגישה לבעיות הפיתוח. השינוי הזה משקף רק קונפליקט בתוך האליטה. ההתרחבות העצומה של הסקטור החקלאי, שהיה החשוב ביותר בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, הושגה כמעט לחלוטין בזכות הון פנימי פרטי. באמצע 1950, כאשר ההתרחבות הזו הגיעה לשיא, היה ברור לסורים רבים, במיוחד לאלה שרצו לחתור תחת האליטה המסורתית, שפיתוח עתידי יהיה תלוי יותר בפיתוחם של השטחים הקיימים ולא ביצירת דברים חדשים. בסוגיה זו הממשל שיחק תפקיד מרכזי. המודלים החברתיים, אותם ניסו המנהיגים הסורים לחקות גם כן השתנו מאז העצמאות בסוריה. כמו בכל העולם הערבי, האליטות נטו לאמץ מערביזציה כתנאי למודרניזציה., כלומר ראו ברעיונות מערביים את האמצעי למודרניזציה. בשבילם להיות מודרני היה להיות אירופאי והצעד הראשון היה לייסד מבנים ארגוניים, דומים לאלה שבאירופה. יותר מאוחר חברים באליטה הסורית החדשה הפרידו בין מערביזציה למודרניזציה. מודלים ערביים ומזרח אירופאים הפכו חשובים. למשל המהפכה במצריים השפיעה על הסורים עוד לפני האיחוד של קע"ם מ1958-1961. בשנות ה-60 מודלים כלכליים ערבים אחרים היו בעלי השפעה ומנהיגים סוריים, רצו לפתח את הכלכלה ע"י פיתוח תעשיות נפט. מודלים אלה היו בעלי השגה יותר מאשר המודלים האירופאים והיו ניתנים ליישום מהיר וקל יותר.שינויים כלכליים אלה חייבים להיות מוצגים לצד שינויים פוליטיים מאז 1946. שינויים אלה נסבים בעיקר סביב הטרנספורמציה והשינוי באליטות הפוליטיות בסוריה. ניתן למנות 3 מאפיינים מרכזיים: 1. השחקן המרכזי ביותר באליטה הפוליטית החדשה הם קציני הצבא. 2. המאפיין השני שהוא תולדה של הפוליטיזציה של קציני הצבא, הוא הרס האליטה המסורתית, ששיחקה תפקיד חברתי-כלכלי-פוליטי חשוב בכל רחבי סוריה. 3. הפרדוקס של העצמאות הסורית הוא שהנשק הפוליטי המרכזי של האליטה המסורתית במאבקה באליטה החדשה, היה גיוס של חלקים מאוכלוסיית הכפריים והאיכרים.

האליטה המסורתית בסוריה המעמד הגבוהה של האליטה: האליטה הסורית המסורתית השפיעה כלכלית ופוליטית עד שנות ה-60 ושלטה במערכת הפוליטית עד אמצע שנות ה-50. זו הייתה אליטה שנשלטה ע"י גברים, ברובם מוסלמים, משכילה, ולרוב בעלת ממון. לרוב, אנשי האליטה פיתחו קריירות לא-צבאיות. לרוב קירבת דם קבעה את שיוכו של אדם לאליטה. האליטה הורכבה מ-50 משפחות ששלטו בכלכלה,בפוליטיקה ובחיים החברתיים בכל אזור בסוריה, במהלך עשרות ומאות שנים. הם היו בעלי אדמות עשירים, כאלה שכל זר שהגיע לאזור יכול היה לזהותם בנקל. השייכות המשפחתית (שמות משפחה שיקפה את השייכות לאליטה.

האליטה המשנית: האליטה המשנית הכילה אנשים עם פחות ממון, פחות אדמות ופחות השפעה, אך עם נגישות הולכת וגדלה לחינוך גבוה, שהיה דרוש לשם השתייכות לאליטה. באמצעות נהלים פוליטיים מובנים, המשפחות האלה החלו לקרוא תיגר על המעמד הגבוהה יותר של 50 המשפחות, בייחוד לאחר שסוריה זכתה לעצמאות. מדובר בקבוצה הטרוגנית יותר מאשר 50 המשפחות: חלקם היו סונים ממעמד הביניים, פעילים פוליטיים שחיפשו השפעה ותפקידים בפוליטיקה האזורית והלאומית, חלקם היו קציני צבא שחיפשו אחר כוח פוליטי ואחרים (במיוחד בדמשק), היו לא סונים, שחיפשו הכרה בחברה מודרנית, מגוונת בה לא-מוסלמים יכולים למלא תפקיד חשוב. בכל אזור הקבוצה הזו הייתה קטנה וגם אותה ניתן היה לזהות בנקל.

חינוך גבוה, הרבה פעמים מחוץ לסוריה היה הסימן הראשון לסטאטוס של אדם כשייך לאליטה, בייחוד לפני העצמאות.בתקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, אלפי סורים חונכו באיסטנבול. עבור ערבי בפרובינציה עות'מאנית כמו סוריה או עיראק היו 2 מסלולים לקידום בחברה: המסלול האדמיניסטרטיבי והמסלול הצבאי. שני המסלולים כללו חינוך באיסתנבול. היתרון בלימוד בבית ספר של המסלול האדמיניסטרטיבי האזרחי, היה שהוא אפשר השפעה פוליטית רבה יותר בפרובינציות. המסלול הצבאי דרש להגיע לאיסתנבול, לכן לא היה זה מקרה שב-1850 יותר אנשים מעיראק ולא מסוריה השתתפו במסלול הצבאי, בגלל המרחק הרב ובגלל מרכזי החקלאות ומסחר פחות מפותחים בעיראק. המסלול האזרחי הועדף ע"י חוג 50 המשפחות של האליטה כבר בתקופה מוקדמת זו (1850) ואילו המסלול הצבאי קסם יותר למוסלמים מחוץ למעמד הגבוה. הזדמנויות קריירה לאנשים ממעמד הביניים (האליטה המשנית), היו זמינות יותר ככל שמלחמת העולם ה-1 התקרבה, כשהאימפריה נזקקה להרבה נושאי משרות צבאיות.

העלייה של הלאומיות הסורית והערבית במאה הזו, הייתה בעלת השפעה רבה על הסורים וגם על בני האליטה. לפני 1914 מעט קצינים סוריים הפכו חברים בתנועה הלאומית הערבית הצבאית: Al-Ahd שנשלט בעיקר ע"י העיראקים, אבל הרבה סורים היו חברים בתנועות לאומיות אזרחיות. כתוצאה מכך, התרומה הצבאית הסורית למרד של פייסל ב-1916 לא הייתה גדולה, מבחינת קצינים. כשהיה בדמשק, רצה המלך פייסל לבנות מחדש את צבאו עם תפקיד גדול לסורים, אבל עם התמוטטות ממשלתו, התבוסה הערבית ב- Maysalum ותחילת מנדט הצרפתי ב-1920, הצבא הזה, הלב של התנועה הלאומית,פורק. כל העיראקים כמו גם סורים רבים, עזבו את המדינה, כשהם מסרבים להישאר בסוריה תחת שלטון צרפתי. אחת מהתולדות החשובות של התנועה הלאומית הסורית במשל המנדט היה חיסול כל יריב צבאי. החלקים מהאליטה שלחמו לקבלת עצמאות מידי הכובש הצרפתי בדרכים שונות היו אזרחיים לגמרי.מספר ארגונים דמויי-צבא לא היו משמעותיים במיוחד בתקופת המנדט בייחוד ב1930, אבל הארגונים הלא צבאיים, אלה שנאבקו לעצמאות נותרו דומיננטיים. היה ניגוד בין סוריה לשאר המדינות הערביות בהן הצבא היה יריב חשוב של האליטה המסורתית ומילא תפקיד חשוב במאבק לעצמאות. העובדה שבסוריה בצבא לא היה משמעותי בשנות המנדט, לא אומרת שהמאבק הלאומי לעצמאות לא היה מיליטנטי והנאבקים השתמשו בטקטיקות צבאיות והרבה פעמים גם באלימות. ב-1946 היו כ- 200 קצינים סורים ששירתו בצבא הצרפתי, אך אלו היו מעטים, כי אף אחד שהחשיב עצמו פעיל לאומי, לא יכול היה לשרת שם. הזדמנויות לחינוך לא צבאי התרחבו והיו מגוונות מאוד בתקופת המנדט. במקום לשלוח בחורים ללמוד באיסטנבול, העדיפו ללמוד בבירות, בדמשק,בארה"ב ובבירות אירופה. לא מוסלמים ממעמד הביניים נמשכו במיוחד ללימודים באירופה יותר מאשר באיסטנבול.

עד כאן סקרנו 3 מאפיינים שמגדירים את האליטה המסורתית: שם משפחה, חינוך גבוהה באוניברסיטה ואופי לא צבאי.המאפיין הרביעי הוא העושר והממון. עושר כלכלי במונחים של כסף ואדמות היה מקור חשוב לעוצמה פוליטית בסוריה עד 1950. בעזרת ממון, אדם סורי יכול היה להבטיח לעצמו כוח פוליטי ואת השתייכותו לאליטה, וללא כסף היה קשה לעשות זאת. בכל רחבי סוריה בעלות על אדמות הייתה המקור המסורתי לעושר וכוח, למרות שבמאות ה-19-20 אינטרסים של סחר פותחו וקודמו ע"י מס' משפחות מחלב ודמשק והפכו לגורם החשוב ביותר שם. מס' משפחות דתיות, לרוב עשירות היו גם כן חברים חשובים באליטה המסורתית בייחוד עקב הורשה של הסטאטוס, באזורים רבים במדינה בייחוד באזור Hama שהיה מאוכלס במידה רבה, כשיותר מ-90% מהאדמות היו בבעלות מס' משפחות מצומצם. בעוד החוג העליון של האליטה המסורתית היו בעלי אדמות, המשפחות מחוץ לאותו "מועדון 50 המשפחות", אבל עם החינוך הגבוה הדרוש, נטו לפתח מקורות כוח של מסחר, משום שהאדמות כבר היו בידי אחרים. אליטה משנית זו הלכה ונהייתה מתוסכלת בניסיונה לרכוש חלק בסטאטוס הפוליטי והכלכלי הגבוה, שאותו ראו בני המעמד העליון כנחלתם הבלעדית. האליטה המשנית ניסתה בכל האמצעים להגדיל את כוחה, גם אם זה הגיע על חשבון האחרים. חלק מהאליטה המשנית הצטרפו לצבא הקטן שהקימו הצרפתים. הקצינים הותיקים ששלטו סוריה מ1954-1949 ,מקורם היה במשפחות אלה של האליטה המשנית. דוגמא: בדמשק לדוגמא, המשפחות שהיו מעורבות במסחר היו פעמים רבות נוצריות, הם חיו ברובע נפרד, בו לא היו משפחות מהחוג העליון של האליטה. למעט נוצרים היו אדמות בהיקף רחב. ברובע אחר של העיר הכורדים ממשפחות Hayy Al-Akrad עשו שימוש בעסקים קטנים כדי להשיג כוח פוליטי וכוח כלכלי. ב Hama למשל היו משפחות שבעזרת קשרי חיתון עם משפחות מובילות רכשו בעלות על הקרקעות וכך הצליחו להשתלט על עיסוקים כמו הוראה, משפטים ומסחר כקרש קפיצה להשגת השפעה פוליטית. בנימה השוואתית: האליטות הסוציו-אקונומיות והפוליטיות המסורתיות בסוריה ייחודיות ביחס לעיראק ולבנון. ניתן לאפיין ייחוד זה בכמה מאפיינים: 1. בכל 3 המדינות קשרים ובסיסי כוח אזוריים ועירוניים היו מקור חשוב ללאומיות, אבל בסוריה המרכזים האזוריים היו מגוונים ועצמאיים יותר. 2. לאליטה המסורתית בעיראק הייתה זרוע צבאית חיונית, שהייתה מקור כוח חשוב למלך פייסל כשהגיע לעיראק ב-1920. 3. האליטה הלבנונית כמו בסוריה, ניתנת להגדרה לפי שם וקשרים, אבל בלבנון תפקידן של המשפחות ממעמד הביניים (אליטה משנית), שקראו תיגר על המשפחות מהמעמד העליון, צומצם ע"י התצריף המורכב של הכוחות הציבוריים שהיו חייבים להישאר מאוזנים כדי שהממשלה תוכל להמשיך ולתפקד.

ההתפתחות של האליטה

ההפוגה הקצרה של פייסל אחרי מלחמת העולם ה-1 , כשהוא הכריז על מונרכיה לאומית עצמאית בדמשק, הייתה אבן דרך חשובה בהתפתחותה של התנועה הלאומית הסורית, אבל בטווח הארוך זה סיפק רק זיכרונות עמומים של תקופה נשכחת. עבור סורים שהצטרפו בחשאי או בגלוי לארגונים לאומיים ערבים, שלהם היו מטרות ויעדים הדומים לאלה של התורכים הצעירים, ההפוגה ושלטונו של פייסל היו חלום שהתגשם, אבל כפי שהחל במפתיע, כך גם הסתיים מהר מאוד והמנדט הצרפתי הותיר את רוב הפעילים הלאומיים מרירים ומאוכזבים.

דרך תגובת האליטה המסורתית למנדט הצרפתי, ניתן לבחון מאבקים פנים-אליטרים שעיצבו את האינטראקציות בתוך האליטה עד לעצמאות ב1946. יש להתייחס למס' קבוצות: היו אלה שהאמינו שרוב הפעולות של הצרפתים עשו היו טובים לסוריה ולאינטרסים הפנימיים שלה. חלק מהעלווים של אזור Ladhaqiya למשל נהנו מהשפעה גדולה יותר באזור שלהם , יותר מאשר לפני כן. חלק היו מרוצים מהניסיונות הצרפתיים להחדיר תרבות ורעיונות מערביים באמצעות חינוך לחברה, שחברי האליטה חשבו שהיא סבלה זמן רב מידי, ממה שהם כינו הדיכוי של האימפריה העות'מאנית. בניגוד לקבוצה הזו היו אלה שנטשו את הצבא העות'מאני במהלך מלחמת העולם ה-1, כדי להצטרף למלך פייסל. חלקם עזבו את סוריה כשהצרפתים הגיעו ועברו לעיראק או לירדן, כדי לחפש מקלט זמני. חלקם אפילו קיוו לחזור לסוריה כדי להנהיג או לעזור במרידות נגד הצרפתים, מרידות שאירעו מספר פעמים במהלך המנדט, בעיקר בשנים הראשונות של 1920. חלק מהפעילים שנותרו בסוריה, חיפשו באופן גלוי ונסתר לחתור תחת השלטון הצרפתי. לכל אזור בסוריה היה את נציגיו מהאליטה המסורתית, ששימשה כסמל וכנקודת תמיכה לאומית מקומית. בכל אזור היו גורמים כאלה אך הבעיה הייתה שהמאבקים המקומיים נגד הצרפתים, למען אינטרסים מקומיים, נותרו מקומיים בלבד ולא הייתה תנועה לאומית סורית אחת משמעותית. היו גם כאלה שחיפשו לארגן תנועה לאומית באמצעות אגודות פוליטיות או ארגונים פרה-צבאיים. עבד אל-שהבהדר, ותאופיק אל שישקלי היו מנהיגים של תנועות כאלה. התנועה שלהם לא הפכה באמת לאומית, למרות שה"גוש הלאומי" הוכיח יכולת לאחד חלקים מהמעמד הגבוה. מצד שני הייתה קבוצה פרה-צבאית, שקיבלה השראה מהתנועה הלאומית המיליטריסטית שהתפתחה במהלך שנות ה-30 באיטליה וגרמניה. פכרי אל-באראדי למשל, רצה לארגן קבוצות נוער שידרשו עצמאות וזכות השתתפות בתהליך הפוליטי. רובה המובס של האליטה נותר בין 2 קטבים- בין תמיכה גלויה ונלהבת בצרפתים לבין המורדים.בין אלה שהחשיבו את האינטרסים הצרפתיים כשלהם, לבין אלה (במיוחד בג'בל דורוז, חלב ו Ladhaqiya) שדגלו במאבק צבאי נגד הצרפתים. היו מנהיגים סורים שחשבו שצרפת תיכנס למו"מ ותיתן לסורים עצמאות, או לפחות סמכות מקומית נרחבת.קבוצה זו חיכתה ולא נקטה פעולות. באופן כללי ניתן לומר שרובה של האליטה, ניסה כמה שיותר לחזק את מעמדו, אם בדרך של שת"פ עם הצרפתים ואם בדרך של מרד לאומי, כדי שבבוא היום כשסוריה תזכה לעצמאות, כוחם ומעמדם יהיה גבוה. היו רבים שרקדו על 2 החתונות, גם שת"פ וגם מרד לאומי, ושמרו על כל האופציות פתוחות. אלה שחשבו שסיום המנדט הצרפתי יושג ע"י שת"פ עם הצרפתים נכבו ע"י הצרפתים ופעולותיהם. העובדה שהיה פיצול בממשלה הצרפתית, בין ממשלתו של בלום לבין ממשלת הבובות שנשלטה ע"י הנאצים ( ראה ערך Vichy), תסכל סורים רבים שתלו תקוותם בצרפתים. למרות הפיצול הצרפתים היו מאוחדים בסלידתם מרעיון סוריה העצמאית. גם אלה שדגלו במרד לאומי בסוריה, לא נחלו הצלחה באותה תקופה. למעשה, העובדה שסוריה קיבלה עצמאות, הייתה יותר בזכות הפוליטיקה העולמית וההתפוררות בצרפת,יותר מאשר בזכות התנועה הלאומית הסורית. למרות שהסורים מעולם לא קיבלו את הצרפתים, ולמרות שההישגים של הצרפתים בסוריה היו מעטים, לצרפת היה חשוב שסוריה תהיה לצידה כבת ברית וזה מה שהוביל את הצרפתים להעניק לה עצמאות. למרות כל חילוקי הדעות בין בני חברי המעמד העליון ומעמד הביניים באליטה הסורית, שהיו פעילים פוליטית, הצליחו להתאחד לכדי פרלמנט לאומי והכריז על סוריה כרפובליקה עצמאית ב1946. למרות ש"הגוש הלאומי" היה התנועה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר בפרלמנט, הם לא היו החלק המאורגן היחידי בפרלמנט. גם חלקים באליטה המסורתית באזורים השונים, ניסו להתמודד עם הבעיות הלאומיות שלאחר העצמאות, בדרך בה התמודדו עם בעיות מקומיות. אבל הדרכים להתמודדות עם בעיות ברמה המקומית לא היו יעילות מספיק להתמודדות עם בעיות ברמה הלאומית ולכן הממשלה הסורית לא הייתה מספיק טובה ויעילה. (כפי שלמדנו הצרפתים לא הכשירו את האליטה לתפקיד שלטוני ברמה הלאומית). כבר לאחר קבלת העצמאות, אלמנטים במעמד הביניים (האליטה המשנית), ניסו להשיג כוח פוליטי דרך שימוש בטקטיקות פוליטיות-פסיכולוגיות-צבאיות, משום שבאופן ישיר, תוך עימות עם האריסטוקרטיה הפוליטית,הם לא יכלו להשיג זאת. הרבה קבוצות מהאליטה המשנית יוצגו בפרלמנט אחרי העצמאות, אבל כוחם נותר לא משמעותי עד 1950. המשחק הפוליטי רווי המאבקים של האליטה המסורתית, יכול היה להישאר מרכזי בזירה הפוליטית הסורית עוד שנים רבות(כמו בלבנון), לולא מלחמת העצמאות ב1948, שחשפה את הריקנות ואת חוסר היעילות של האליטה הפוליטית המסורתית שלא יכלה להתמודד עם הבעיות, בהן נתקלה סוריה העצמאית. מועדון 50 המשפחות לא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להן מ1946 עד 1949, תקופה בה היה משבר חזק. התגובה הסורית למאורעות 1948, הייתה לתת לכל אחד לעשות כרצונו והתוצאה הייתה עירוב של פעולות לאומיות סוריות עם פעולות של פן-ערביזם. קבוצות לא מאורגנות מכל רחבי סוריה, מכל אזור ומכל משפחה בעלת השפעה, קבוצות של מתנדבים, כל אחת נאמנה לגורם פוליטי אחר, פעלו בזירה הפוליטית בתקווה שכך האינטרסים שלהם יבואו לידי ביטוי. חוסר היכולת של האליטה המסורתית להתמודד עם הבעיות בפניהן ניצבה סוריה, היוותה קטליזטור לקריאת תיגר פוליטית ישירה של אנשי אליטת הביניים, מחוץ למעגל 50 המשפחות,למרות שגם להן הייתה אחריות למצב שנוצר לאחר העצמאות. ההיסטוריה של סוריה, מ1949 עד 1960 כוללת בתוכה מאבקים בין 2 חלקי האליטה, המסורתית הישנה והחדשה- מעמד הביניים שחיפש להשיג כוח פוליטי, תוך ערעור מעמדה של האליטה המסורתית. דרך ניתוח הקונפליקט הזה ניתן להבין את המצב הפוליטי בסוריה שלאחר 1946. במקביל לקונפליקט ובמידה רבה כתוצאה ממנו החלה מתפתחת אליטה נוספת בסוריה שממנה צמחה מפלגת הבע'ת.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית