ערב הסעודית: הישרדות אליטות מסורתיות. מנפרד וונר.
חצי האי ערב.
הגבול המדברי הטבעי שהבדיל את חצי האי ערב מאזורי הצפון יצר הבדלים פיזיים ותרבותיים בין האוכלוסייה של חצי האי לבין האוכלוסייה של הסהר הפורה. תמיד היו הבדלים בנוגע לאורח חיים, לפוליטיקה, לתרבות ולחברה בין אלה שחיים בחצי האי ערב לבין אלא שחיים מחוץ לגבולות.
חלוקה גאוגרפית של חצי האי ערב: 1) דרום מערב ההררי (אסיר + תימן + דרום תימן). אוכלוסיית האזור מתעסקת בחקלאות מאורגנת וחייה בערים. 2) דרום מזרח ההררי (חצי האי מוסנדאם= ~ אוסמן של היום). פעילות חקלאית ותיקה. 1+2 הפכו למקלט של אסכולות שונות שנתנו פרשנויות חלופיות לאסלאם. 3) הצד המערבי של הים האדום, יחסית פורה (ממפרץ עקבה דרומה עד ההרים של אסיר). אוכלוסייה מסחרית בגלל קשר עם אימפריות פרה-איסלמיות של דרום מערב חצי האי ערב. הפעילות המסחרית התחזקה כאשר האסלאם הפך מכה ומדינה לערים מרכזים. 4) האזורים המדבריים פנימיים. אזור מרכזי. אוכלוסייה ראשונה שקראה לעצמה "ערבית". אוכלוסייה נוודית. 5) הצד המזרחי של חצי האי ( מרכזים מסחריים כמו בחריין או שטחים מבודדים כמו קאטר ואמירות ערבית מאוחדת).
מבחינה היסטורית, רשמית האזורים הללו התפתחו באופן שונה. ההבחנות הגאוגרפיות הובילו לנטיות סוציו- פוליטיות שונות. מתחילת האסלאם, חצי האי ערב היה מוסלמי. אבל היו בכל זאת אסכולות שונות שתמכו בפרשנויות חלופיות לאסלאם. היום, למעשה, עמים של אזורים שונים של חצי האי מרגישים לא יותר מהבנת וקבלת האסלאם.
מבחינה דמוגרפית, האוכלוסייה של חצי האי ערב היא רבגונית. אופי החברה הוא שבטי. הבחנה עיקרית בין ה"עדנאנים" ("צפונים") / "קאטאנים" ("דרומים"). הקאטאנים טוענים שהם ערבים טהורים בניגוד לעדנאנים, שלהם מגיע מעמד ויוקרה נמוכים יותר.
2 סוגים של קבוצות שמקבלות פרשנויות חלופיות לאסלאם:
-- אלה שעושים זאת כדי לשמור על הייחוד שלהם. -- אלה שמתבודדים מהרוב ואז, מפתחים מאפיינים שונים פיזים, חברתיים ולינגוויסטיים (מאפייני שפה).
קיימות הבחנות פוליטיות בין מדינות הפריפריה של חצי האי לבין המדינה המודרנית ערב הסעודית. יש שטוענים שרוב היישויות של היום הם תוצאה של התערבות מעצמות אירופה ויש שטוענים שהמעמדים השונים ואורחי חיים של האוכלוסיות הם תוצאת חוויה היסטורית שונה שמשקפת נסיבות גאוגרפיות שונות.
חלוקת חצי האי ערב במונחים עדתיים: 1) האוכלוסייה העדנאנית (חיג'אז, נאג'ד, המזרח ורוב מדינות הפריפריה). 2) האוכלוסייה הקאטאנית (דרום מערב הררי). 3) אוכלוסיות ערביות מעורבות (חופים, דרום מזרח הררי, קבוצת איים בחריין). 4) העם המארי ( חלקים מבודדים של החוף הדרומי ושל האי סוקוטרה).
החדירה הראשונה של אירופאים בחצי האי ערב לא היתה בגלל המינרלים של האזור אלא במטרה לכונן "בתי חרושת". האירופאים רצו לסחור במוצרים אירופאים תמורת מוצרים מקומיים כמו הקפה של תימן והפנינים של בחריין. מניעים אחרים היו היריבויות הפנימיות של אירופה בין המעצמות שרצו להבטיח את נוכחותיהן בהתפתחויות העתידיות של האזור וגם רצו להגן על דרכי המסחר.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה, כאשר המנדטים נתפסו כפרס למנצחים, חצי האי ערב שמר ברובו על חירותו, בניגוד לאזורים שונים של המזרח התיכון, של אסיה ואפריקה. תימן למשל הכריזה על עצמאותה. למעשה, עניין המערב בחצי האי ערב הפך להיות פעיל רק לאחר גילוי הנפט באזור. כאשר מלחמת העולם הראשונה הוכיחה את היתרונות הצבאיים והכלכליים של הנפט כמקור אנרגיה, אז התחזק עניין המערב במזרח התיכון מחוץ לאירן.
ערב הסעודית
הווה ועתיד חצי האי ערב תלוים בערב הסעודית.
מאפייני ערב הסעודית: גודלו העצום של המקום המקום, משאבים טבעיים מגוונים, אוכלוסייה גדולה, פוטנציאל כלכלי, השפעה פוליטית. ~ 4/5 של חצי האי ערב. => מאפיל על השכנים שלו, מדינות הפריפריה. אלה גם גורמים לבעיות: וריאציות שונות באוכלוסייה, מאפיינים כלכלים, אירגון אדמיניסטרטיבי, כוח יחסי שמתחזק בגלל קשיים בתחבורה ומחסומים בתקשורת.
-- חיג'אז: מכריע בענייני דת, חברה ומסחר. -- נאג'ד: מכריע בפוליטיקה בגלל השותפות שלו עם האמונה הוואהבית והמשקל הפוליטי של השבטים. -- הפרובינציה המזרחית: מכריעה בחיים הכלכלים בגלל הנפט. -- אסיר: יתרון חקלאי. לערב הסעודית יש מסורת דתית פוליטית מושרשת בבניית החברה.
עלייתה של המדינה המודרנית, ערב הסעודית, מאוד קשורה עם תנועה דתית שהגיעה למרכז חצי האי ערב במאה ה-18. ב-1740, מוחמד אבן אל- ווהב של נאג'ד: האסלאם הטהור, יסודות האסלאם כפי שהיה קיים במאה ה-7. הוא סולק מהעיר שלו ומגיע לשליט של דארייה, אמיר מחמד אבן סעוד. אבן סעוד הוא המייסד של השושלת השולטת היום. הוא קיבל את הרעיונות של אבן אל- ווהב והשתמש בהם כדי לקבל את התמיכה של הבדואים וכך נולדה התנועה הווהבית. ב-1765, האמיר הוא הריבון בנאג'ד. צאצאיו ממשיכים את התפשטות בית סעוד. ב-1810, הם כבשו את מכה, מדינה, אסיר, תימן, החיג'אז, רוב חצי האי וחלקים של סוריה ועיראק. האימפריה העות'מאנית מגיבה לאיום ובסוף 1820, חיסלה את האימפריה סעודית- ווהבית הראשונה. בסוף המאה ה-19, שאר השושלת הווהבית נאלץ לעבור לכוויית. עבד אל- אזיז, השליט החדש של בית סעוד, כובש את ריאד ב-1902 ואת נאג'ד ב-1906. ב-1913, כובש את פרובינציית אל- חאסה, אסיר ב-1920 וחיג'אז ב-1925. ב-1927, הוא מלך חיג'אז ונאג'ד. ב-1932, הוחזר השם "ממלכת ערב הסעודית".
השליטים הסעודים הקדומים נתנו חשיבות לאירגון הטריטוריאלי, לפי העיקרונות האסלאם הווהבי. הכוח מרוכז בידי האמיר שמחליט את ההחלטות החשובות בעצמו. בתחילת המאה ה-20, כאשר עבד אל- עזיז אבן סעוד רצה לחזק את בית סעוד בחצי האי ערב, היה לו יתרון: משפחתו זכתה בתואר "אימאם" של הווהבים. כך, הייתה לו לגיטימציה לייסד אירגון דתי- פוליטי, לשלוח "מיסיונים" לשבטים ולקבל תמיכתה של האוכלוסייה ואת צייתנותה. אחת הפקודות החשובות שלו: לעודד התיישבותם של בדואים שיבטים בקהילות חקלאיות שהוקמו ונשלטו על ידי עיקרונות הווהבים. הפרויקט התחיל ב-1912 בצפון נאג'ד. שם התנועה היא: "יקוואן". התנועה התפשטה ואבן סעוד לא יכל לשלוט בה באופן ישיר יותר. הוא ציווה על כל השבטים להצטרף ליקוואן ולשלם את ה "זאקאט" וללכת לבתי ספר עם חינוך דתי. הוא הצליח להשאיר את ראשי השבטים תחת פיקוח כדי להבטיח את נאנמנותם ואת צייתנותם. הוא הקים צבא מאוד מפותח, מאומן ונאמן של 25,000 איש על ידי שיתוף פעולה. לאחר סילוק הפשיטות בין השבטים, היקוואן התפשט מחוץ לנאג'ד, עד עבר הירדן ועיראק. הייתה חשיבות רבה לדת בבניית המדינה (ערב הסעודית בגבולות של היום) אבל גם חשיבות לאירגון השבטי וגם לנורמות ועקרונות השבטיות. הם פעלו לפי הדת והיחסים הסוציו- פוליטים התבססו על האסלאם הווהבי.
אין לאומנות במדינה הזאת במונחים מערביים. אולם נכון להגיד שבית סעוד חיזק מחדש את הגישה המסורתית האסלאמית שטוענת שאין הפרדה בין דת למדינה. הכוחות ששלטו במרכז חצי האי ערב אף פעם לא שלטו כאימפריות עירוניות. האליטות המסורתיות באזור ביססו את כוחם על בסיסים דתיים נהוגים ותורשתיים. עוצמתם לא נובעת משליטתם במרכזים עירוניים. תפקיד הדת בערב הסעודית = תפקיד הדת במדינה האסלאמית המסורתית. כלומר קיימים אחד ליד השני, מרכזים עירוניים, אזורים שבטיים, מרכזים מסחריים וחינוך מוסלמי. החידוש הוא קיום מרכז אדמיניסטראטיבי אבל הוא מוגבל גם טריטוריאלית וגם איכותית.
באופן טריטוריאלי, הוא מוגבל לפי יכולת ראשי השבטים להתנגד לסמכות זאת. מבחינה איכותית, ההגבלות נובעות מהשפעת וסמכות העולמאא וזכויות ראשי השבטים העיקריים.
החברה בנויה כיחידה פוליטית דתית אחת. בסיסיה: מנהג, מורשת ודת.
לערב הסעודית יש מודלים של התנהגות גם לאליטה וגם לשכבות הנמוכות יותר והמערכת הפוליטית שלה היא אנכרוניזם בעולם המודרני. ערב הסעודית היא דוגמה של "אוטוקרטיה מודרנית". חמישה מאפיינים: -- מודלים של סמכות היררכית. -- ייחודיות (לפי האסלאם הווהבי). -- גמישות אסטרטגית. -- יכולת להאציל סמכויות לכוח אזורי. -- נאו- מסורתיות.
היסודות המסורתיים של הסמכויות ותפקידם של השבטים. אוכלוסייה: 6 מיליון איש. ~15% בכפר. 20% אזורים עירוניים עיקרים. ~ 100 שבטים עיקריים. כל שבט: ~ 1000 איש. השבטים מאורגנים לפי העיקרון של קירבה משפחתית. הם יחידה פוליטית אוטונומית שדורשת נאמנות מחבריה. מקובל עליהם וגם על השלטון שהחוקים שתופסים בכפרים ובערים לא תמיד מחייבים את השבטים. היחסים בתוך השבט ובין השבטים הם לפי חוקי השבט, לפי מנהגים. הכוח נשאר בידי משפחת השיח'.
פיקוח על הסמכויות:
1) המועצה השבטית = חברים בכורים. 2) המעמד זוטר של השיח' מתחת לשיח' החשוב ביותר. 3) המנהג.
המלך מתייעץ עם משפחתו, עם השיח' "הראשי" ועם העולמאא. הוא גם אמור "למדוד" את הדעה הסוציו- פוליטית במדינה.
הקמת המדינה הסעודית ב- 1920 החדירה אלמנט אסלאמי חזק אל תוך ההכללה שהייתה קודם לכן. היחסים החברתים הם מורכבים והם לא דיכוטומיים. ההבחנות בין אנשים וקבוצות הן לפי מאפיינים וגורמים רבים: קירבה משפחתית, מעמד חברתי...
השינויים התחילו כאשר המערב התעניין בערב הסעודית בגלל הנפט. תעשיית הנפט השפיעה מאוד על המדינה. כמו כן, הפעילויות של "ארמקו" (רשת הנפט ערבית אמריקנית) השפיעו ועדיין משפיעים על החיים הכלכלים בממלכה. התפתחות תעשיית הנפט דורשת עובדים מתמחים ולא היו כאלה במדינה "לא מפותחת". לכן, ארמקו פנה לאמריקנים וללא ערבים אחרים. ארמקו היה הרבה זמן תלוי באזרחים של מדינות אחרות: רופאים מהודו, מנהלי חשבונות מפקיסטאן, מורים מירדן ומצרים ומתרגמנים מלבנון. פלסטינים ממלאים תפקידים אדמיניסטרטיביים בינוניים. התלות באזרחים זרים הגבירה את ההכנסות הממשלתיות ב- 10 שנים אחרונות.
העובדים הללו מהווים מעמד חדש במערכת החברתית הסעודית: מעמד הפועלים/ תעשיינים. רובם שייכים ל"מעמד הבינוני החדש". השפעתם קטנה מאוד בחברה ובפוליטיקה.
צופים זרים תוהים כמה זמן תחזיק התפתחות כלכלה מודרנית וטכנולוגיה בחברה המבוססת על אידיאולוגיה אסלאמית.
יציבות הממשלה והחברה נובעת מ:
--- אין הוכחה שיש קשר בין נוכחות עובדים זרים לבין אי יציבות פוליטית. --- הכלכלה המתפתחת היא תוצאת של בירוקרטיה שהצליחה לבלוע מדופלמים חדשים ואנשים שקיבלו השכלה מערבית במעמדים יוקרתיים מספיק. --- אין הזדמנות לשיחות ציבוריות לגבי שינויים במערכת הפוליטית או החברתית. --- האוכלוסייה שמרגישה מתוסכלת נוסעת מחוץ למדינה לזמן קצר. --- רוב האוכלוסייה תומכת בהסדרים הללו.
" המעמד הבינוני החדש" מתחזק מול המסורת של ממשלה פטריארכית. הגורם החשוב כאן הוא המלך ומשפחתו שכנראה רוצים לעודד התפתחות כלכלית ורפורמה חברתית כאשר הם גם תלוים באליטות המסורתיות לעזרה וסיוע ותמיכה.
השינויים במערכת המעמדית ומורכבות האליטה לאחר התפתחות תעשיית הנפט ובהכנסותיה העצומות.
מאפייני החברה לפני הנפט: --- השכבה העליונה: השליט ומשפחתו הרחבה => אל- סעוד. האצילות השבטית, בעלי קרקעות בערים המרכזיים, העולמאא הבכירים והאליטה הצבאית. --- שכבה בינונית: סוחרים עצמאים, העולמאא הזוטרים יותר. --- השכבה התחתונה: פועלים בערים, נוודים וחקלאים.
מלאכת הפקת הנפט הביאה ליצירת אירגון ממשלתי מסובך מאוד. מגיע כרדיט למלך אבן סעוד בצעדים לשינוי: הוא הביא לממלכתו טכנולוגיה של המאה ה-20. איפשר לסעודים ללמוד בחו"ל ולקבל חינוך חילוני. בשנות ה-50 של המאה ה-20, המשכילים הללו מילאו תפקידים בשירות האזרחי הבינוני כגון מהנדסים, מורים ועוד. עלייתם של שכבות ואליטות חדשות. החשובה ביותר היא, לפי מנפרד הלפרן, "המעמד הבינוני החדש", המקצוענים: טכנאים, מורים של נושאים חילוניים, עורכי דין, מדעים... שוני המעמד הזה: השכלה חילונית ושאיפה לקבל תפקידים ומערכת החברתית על בסיס של הכשרה אישית ולא קשרי משפחה.
ב- 1950, הסעודים שקיבלו חינוך חילוני עדיין לא מקבלים תפקידים גבוהים אלא עובדים במשרדים ממשלתיים חשובים (מסחר, בריאות, תקשורת). התפקידים הגבוהים היו בידי השכבה העליונה המסורתית. השינוי קרה ב- 1960. ההשפעה של המשכילים החילונים גדלה כבר בשנות ה- 70. השכלה חילונית היא היום דבר חשוב מאוד. לאנשי "המעמד הבינוני החדש" יש עקרונות רציונאלים, אוניברסלים וחילונים.
חריגה אחת היא שלמרות שהכוחות הצבאים מאומנים ומחומשים על ידי ארה"ב ובריטניה, הם עדיין לא התנגדו לשלטון. הסבר חלקי הוא קיומו של המשמר הלאומי, הצבא הפרטי של המלך. אמרנו קודם שהמונח המדוייק ביותר למדינה בסעודית הוא: "אוטוקרטיה מודרנית". זאת מדינה שלא חסלו בה את העיקרונות המסורתיים אלא שינו והרחיבו אותם. חשוב לציין עוד פעם שהשינוי בא מפיתוח תעשיית הנפט וההכנסות שנובעות מכך אלא לא מחוויה קולוניאלית. זהו היפוכו של ערב הסעודית של היום. השינוים נגרמו על ידי אליטה מוסלמית פטריארכית עם אוריאנטציה שבטית. ערב הסעודית היא אחת המדינות הדתיות בעולם. יחוד של אזורים מאוד שונים: חיג'אז, נאג'ד, הפרובינציה המזרחית ואסיר. איחוד זה הוא בזכות ייסוד השושלת, בשיתוף פעולה עם בסיסים אסלאמיים של סמכות ומנהגים היסטורים קדומים.
מדינות הפריפריה.
עד לאחר מלחמת העולם השניה, לא הייתה להם חשיבות רבה. זה השתנה עם החיפושים לנפט. הגורם העיקרי שהפך את המדינות הלא משמעותיות ליחידות פוליטיות עם השפעה היה החיפוש והגילוי של הנפט. בכל המדינות הללו חוץ מ-2, המשפחה השולטת היא משפחה שקשורה לשבטים של השכבה העליונה בחצי האי ערב.
במדינות אלה (חוץ מ-1), אנשי דת נמצאים מתחת להשפעת השליט. רק בקטאר, שבו המשפחה השלטת והעם ווהבים, אין הבחנה אידאולוגית / דתית בין השליטים לעם.
השלטונות הללו מייצגים מודל פוליטי ערבי מוסלמי מסורתי. אין התייעצות של ממש עם חברי המשפחה או עם אלמנטים אחרים של השלטון. חלק מהמשפחות רואות את המדינה שלהן כ"שטח פרטי" שלהם כולל לגבי התושיות מינראליות. אפילו מתחת להשפעת בריטניה, היה עדיין קשה לשכנע מספר שליטים לקחת לעצמם רק 1/3 של ההכנסות של הנפט. מדינות יצואניות נפט, אישרו למספר גדול של זרים להתיישב בהן : עובדים מוכשרים ומשכילים. בכל המדינות הללו (חוץ מבחריין), המהגרים הזרים רבים יותר מבחינה מספרית מהאוכלוסייה הערבית המקומית. לזרים יש זכות לגור במדינה אבל אין זכויות לגבי המשפחה השלטת או המדינה. מהגרים חדשים הם איום גדול לשלטון כי מפיצים רעיונות פוליטיים מודרניים ואירגונים כלכליים שיכולים לאיים על המשפחה השולטת. מצד שני, האלמנט הזר יכול גם להיות מתנשא לגבי הגורם המקומי ואז הוא מאפשר את קיומה של לאומיות אזורית מסביב למשפחה השולטת.
מדינות עם נפט: אליטות מסורתיות שולטות. מדינות עם שלטון רפובליקני : כמעט אין או אין נפט.
כווית ובחריין: מונרכיה מוגבלת, חוקתית כי: --- מוצא חילוני למשפחות השולטות, בקהילות המסחריות. --- מידה של המדינה קטנה יותר אז פיתוח כלכלי ומודרניזציה מהירים יותר. --- התפתחות של "קהילה".
מחוץ למשטרים הרפובליקנים, יש בחצי האי ערב, אליטה מסורתית שהתחילה לפתוח את הדרכים לשלטון ל"מעמד בינוני חדש".