FANDOM


סיכום ספרו של ווטרברי:

הקדמה כל חוקר מדיני של המדינות המתפתחות טען כי כלי המחקר שהקנה המערב אינם מתאימים . בשנים האחרונות נעשה מאמץ ניכר כדי להקנות כלים מחדש בכדי להסביר את הבעיות המורכבות, והחידות של המדיניות במדינות החדשות. ראשית- ישנה הגישה המבנית- פונקציונלית שמבקשת להגדיר ולהשוות משטרים ומבני ממשלות בהתאם לתגובה שלהם לאותן בעיות התפתחות. (כיצד מתמודדים או נכשלים משטרים עם ההתפתחויות הסוציאליות, ומעברים פוליטיים , התחדשות כלכלית ומדינית , ובניית אומה). שנית- אפשר למצוא קשר בין תרבות פוליטית ליחסים הפנימיים של מדיניות לאומית בת זמננו במדינות החדשות, יחד עם הירושה הסוציאלית וההיסטורית של גישות והתנהגות פוליטית. במחקרים מוקדמים, שינוי פוליטי וחברתי כנראה נתפס כמובן מאליו. משקל המחקר הושם על התגובה, או על מינהל השינוי מאשר על טבע תהליך השינוי עצמו. קטגוריות מבנה- פונקציה סבלו מכך. התוצאה – שגיאה חמורה בהבנה (בדומה לנגינה על כלי שאינו מכוון כהלכה). כאשר אנו מדברים על מרוקו , אנו לא ממש מתקדמים בהבנת הפוליטיקה בה כאשר נאמר שהשלטון "אוטוקרטיה מודרנית" או "אוליגרכיה שמרנית". מרוקו היא כל זה וכמשטר אפשר להשוותה לאיראן וירדן. אך גישה זו מציגה את הקונטקסט התרבותי והחברתי בשביל הפוליטיקה, וברמה הזו אפשר להשוות את מרוקו באופן משמעותי לאלג'יריה המהפכנית. תרבות פוליטית של חברה, מדריכה את התנהגות הפקטורים הפוליטים ומכילה את הקשרים והניגודים לפעילות פוליטית. שלטון יכול לנסות לשנות את תוכן הפעילות הפוליטית, אך עד שהוא לא עושה זאת, הרי שהמשטר עד דרגה מסוימת כולא את התרבות שלו. דאגתי היחידה היא להתנהגות פוליטית, אך התחוור לי שבמרוקו התנהגות פוליטית אינה נשלטת לעיתים קרובות על ידי מערכת ערכים. עם זאת ניתן לזהות חוטים מקשרים להתנהגות הפוליטית, שהיא חלק פונקציונלי לשם הישרדות במערכת. כדי להבין את החוטים המקשרים ואת ההתמדה בהם במרוקו המודרנית, יש להבין גם את המבנה החברתי המסורתי של המדינה וההיסטוריה שאירעה לאחרונה. למבנה החברתי משקל גדול יותר בהתהוות. מרוקו מיוחדת בכך שהרבה מהמערכות השלטוניות המסורתיות והמערכות הפוליטיות שרדו את מחצית המאה, שהיו תחת שלטון צרפתי ישיר באופן יחסי. קבוצות חברתיות מסוימות, כמו שבטים או קהילות עירוניות קבלו הגנה מיוחדת מהצרפתים, וכך גם הסולטאן. הרגלים רבים בפעילות הפוליטית שעדיין לא נלמדו, נראו מתאימים במיוחד בשנים שלאחר הפרוטקטורט. החל מהעצמאות, ב-1956, הצליחה מרוקו להימנע מדרגה גבוהה של מתיחות פוליטית, מבלי לגרות כל תנועה משמעותית בכל כיוון. התגבשות פוליטית, תמיד על סף יצירת מלחמה פנימית או נגד הארמון קרו, אך עוינות קרתה לעיתים נדירות. כמעט כל יום, פוליטיקאים מיואשים דרשו פעולה נמרצת ומהירה כנגד שחיתות, רפורמות חקלאיות, להלאים את כל התעשיות הבסיסיות , לעודד השקעות חוץ פרטיות, ועוד. בפועל כמעט כלום לא קרה. למעשה, ניתן למצוא בפוליטיקה המרוקאית אווירת משבר ומתח תמידית,שבדרך כלל ממשיכה לשמר את האיזון. המתח משחק תפקיד חיובי הגורם לפוליטקאי להלחם על תחזוק הזהות הקבוצתית. באזורים השבטיים הזהות התבססה על אדמה, יבולים, מים. אם הקבוצה אבדה את שליטתה ולא יכלה להגן על מצעה, היא אבדה אותה ליריב. כדי להסתיר את כישלונותיו, חייב הפוליטיקאי המרוקאי להיות מוכן להיכנס לכל ברית פוליטית אפשרית. בן הברית של היום, יכול להיות האויב של מחר. יתרה מכך, האינסטינקט להסתיר כישלונות שלו, הופך את המרוקאי לאדם זהיר מאוד בעיתות משבר, וינסה לנצל שעת כושר בעת עימות בין שני יריבים. לכן, קשה למנהיג פוליטי ליצור מהומה, כיון שאינו יכול להישען על בני בריתו, או אנשי מפלגתו שילכו אחריו על פי מסקנתו ההגיונית. לבו של הספר עומד על: ההתנהגות של האליטה הפוליטית המרוקאית, והתנהלות המדיניות מאז העצמאות. קבוצת האנשים עליה אני מדבר, קבעה מונופול על פוליטיקה לאומית במרוקו במהלך העשור האחרון, ואימצה את השימוש בכלים- מפלגות , איגודים, קבוצות אינטרסנטיות, וכדומה- המשותפים לרוב המערכות הפוליטיות המודרניות. באופן יותר צנוע , חיבור זה מטרתו העיקרית היא הבהרה של הדומיננטיות של הפוליטיקה הלאומית במרוקו לאחר שקבלה את עצמאותה ב-1956. למעשה , זהו תיק מחקר על המוביליות, שעברה בירושה, במעבר ממושך , ומה שנראה כמהפיכה משתלבת תמידית . במקביל למוביליות, אם קיומה לא מובטח, ישנו מצב של מתח פוליטי מחלחל וקונפליקט בקרב חוגי האליטה שאינם, עם זאת, מביאים הערכות מחודשת משמעותית של כוחות פוליטיים. באנליזה האחרונה, קונפליקט פנים- אליטה מונע מכל סיעת אליטה לתקוף את הבעיות של שינוי חברתי. במרוקו החיוניות של המונרכיה התבססה על המבוי הסתום הסיעתי בתוך האליטה, והמלך הווה גורם פעיל בהתארכות המוביליות של האליטה. בנוסף לכך תפקיד שמלא המלך בתוך האליטה באופן כללי, והטכניקות שלו ואמצעי המניפולציה של האליטה באופן ספציפי, יהיו בעלי חשיבות מיוחדת במחקר זה.

סיכום העמודים 16-32: הפרק מתחיל בתיאור השינוי שחל במסחר הימי במשך המאה ה-19,והשפעתו של הכיבוש הצרפתי באזורים של אפריקה ואלג'יריה, הרצון החזק לפתח את השווקים והמסחר במרוקו. מציין בעמודים אלו את היחסים שבין המחזאן לסולטאן. ניסיונו של הסולטאן לאכוף את עוצמת המחזאן והשינויים שחלו בגורמי הכוח. השושלת המרוקאית מיקדה עצמה בעיקר בערים כגון: פז, מרקש, מכנס, ורבאט. אשר שימשו כמוקדי כוח צבאיים של האימפריה. מתייחס לעניין השבטים וחשיבותם בענייני הכספים והמסים שהגיעו מהם לבית המלוכה. היו שבטים שהכירו בבית המלוכה כבעל מעמד דתי ושבטים אשר סירבו לקבל את הסולטאן כמנהיגם. באמצעות כספי המיסים שהגיעו מהשבטים מומנו מערכות בירוקרטיות שונות כגון הצבא וכו'. אתגרים עיקריים שהיו לסולטאן באו מתוך חבריו המקורבים ביותר, ורצונם לתמוך בשבטים. הסולטאן במהלך חייו היה מקרב אליו את אחד מבניו על מנת שזה ירש אותו בעתיד, הבן הנבחר הושם ביחידה צבאית עליה יפקח וכך יצבור ניסיון צבאי לאחר מכן יהפוך למושל של אזור מסוים. לעיתים הורשה לבן היורש לשאת את " סמל משרד הסולטאן " כאקט של כבוד, כאשר הסולטאן מת רבים האמינו כי הוא העניק סוג של באראכה לבנו המיועד ולכן הוא ראוי לרשת אותו. לאחר מותו של הסולטאן מודיע הווזיר הגדול לכל המושלים והקאדים על מינויו של הבן היורש ובהסכמתם יעניקו לסולטאן החדש את ה- BAYA. עיקר התמיכה בו תגיע לאחר שיוכיח כי הוא בעל כישורים צבאיים והוא ראוי לשלוט. הסולטאן מולא חסן הוא דוגמא לכך , בשנותיו הראשונות הוכיח כי הוא ראוי (היה מושל במרקש ופיקד על גדודים צבאיים) ולכן ניתנה לו ה- BAYA במספר ערים- מרקש, רבאט ופז. בנוסף יצר קשרים עם שבטים שיחזקו את כוחו. בנוגע לצבא הסולטאן היה לא גדול ולא קטן, לעיתים היה משתנה בעקבות הצטרפותם או עזיבתם של השבטים התומכים. כיון שאלו נהגו להחליף נאמנויות. מתואר השוני שחל בצבא ובאופיו כאשר הגיע השושלת העלאוית. מספר החיילים הגיע ל 25 אלף חיילים בתק' מולא חסן. בהמשך הפרק מתוארים תפקידהם של הקאדים, הווזיר הגדול( שאת כל זה אתם יודעים) תרומתם הדתית לשלטון והאדמנסטרציה.

  • הקאדים מונו לעיתים ע"י הסולטאן והייתה להם סמכות דתית. את תפקידו של הווזיר הגדול קשה להסביר לטענת המחבר. הווזיר הגדול עסק בעניינים ביצועיים.
  • השבטים משחקים תפקיד חשוב! הבדילו בין המחזאן לסולטאן, לעיתים רצונם היה לצאת כנגד המחזאן או כנגד הסולטאן. הפרק מסתיים בתיאור מערכת היחסים בין המחזאן לסולטאן. העוצמה שהייתה תמונה במחזאן אף קבוצה לא יכלה לאכוף את סמכות המחזאן המסורתי. נוצר סוג של המשכיות בין השלטון המחזאן המסורתי הישן לחדשני והמודרני אותו משחק של מניפולציות וכוח שוחק. יוקרתו של המחזאן ניתנה למלך החדש של מרוקו, והסולטאן נחשב למנהיג המרכזי מפעיל כוחו על המחזאן.

ע"מ 33-45- הפרוטקטוראט בזמן כינון הפרוטקטוראט, הסולטנות, ששלטה חלקית במרוקו לפני 1912, לא עברה כמעט שום שינוי משמעותי בסגנונה השמרני. מרוקו לא נחשפה אפילו למודרניזציה היחסית שהוצעה לשכניה בצפ' אפריקה באמצעות האדמיניסטרציה העות'מאנית. היו כמובן סימנים ראשונים לשינויים חברתיים משמעותיים לאחר הכיבוש הצרפתי של אלגי'ר ב-1830, ועניין מסחרי הולך וגובר במרוקו מצד האירופאים. כפרים קטנים לאורך החופים עברו את השלבים הראשונים של עיור מהיר. נוסף לכך היו אינספור סוחרים מרוקאים שחיו בחו"ל. הצרפתים פרצו בגסות לתוך הסולטנות המסוגרת והארכאית הזו, ו-44 שנה לאחר מכן, עזבו. במהלך תקופתם הקצרה במרוקו, הם ייסדו בה מערכת אדמיניסטרטיבית שכוונתה הייתה הרחבת הבסיס הכלכלי על יסודות החקלאות המסחרית, כרייה, תעשיה ומסחר. אולם המרוקאים היו במקרה הטוב משתתפים שוליים במאמץ זה. בשעה שמרוקאים מעטים היו מסוגלים לתפוס את ההיגיון הצרפתי במערכות האדמיניסטרציה והכלכלה החדשות הללו, רובם לא הצליחו להרוויח מהניסיון המעשי כתוצאה מהקשר הישיר עם הצרפתים. הפרק הבא ידון במס' מאפיינים בסיסיים של ההתנהלות הפוליטית המרוקאית של ימינו ושורשיה בתרבות הפוליטית המסורתית של הארץ. בשעה שהצרפתים הפרו לגמרי את ההמשכיות במערכת האדמיניסטרטיבית והממשלתית במרוקו, הם לא גרמו לשום שינויים עמוקים (בניגוד למה שהיה צפוי שיעשו) בסגנון הפוליטי של מרוקו. המבנה האדמיניסטרטיבי והכלכלי, כפי שהוצג ע"י הצרפתים, נותר לאורך שנות הפרוטקטוראט כיצירה זרה שנכפתה על האוכלוסייה. לא נעשה כל ניסיון מצד הצרפתים להקל או לקשר בין האוכלוסייה המרוקאית למוסדות החדשים שיצרו. השינויים שהוכתבו ע"י הפרוטקטוראט היו שנואים על המרוקאים, אפילו מבלי שהבינו אותם לגמרי. הם הובילו לתחושות בלבול וספק בקרב האוכלוסייה המקומית מבלי ליצור שום תהליך של הטמעה בקרבם למצב החדש. אם נזכור את כל זה נבין את התופעה שבה – גם לאחר תקופת הפרוטקטוראט, כשהמערכת האדמיניסטרטיבית נראית כה מתקדמת- אלה שעושים בה שימוש עושים זאת באופן שישמר את המחזן הישן. ב-1912 הכלכלה המרוקאית הייתה בקיפאון, ייצאה מעט מוצרי מסחר, ולא פיתחה שום דבר שקרוב אפילו למערכת שוק לאומית. הגורם העיקרי לכך היה אי יציבותו וחוסר יכולתו של המחזן, בשל היעדר אמצעים טכנולוגים כמו באירופה, להשליט סמכותו באופן רציף ואפקטיבי על כל השטח עליו שלט. אולם מה שהיה חסר למרוקו היה לצרפתים. בכיבושה הצבאי את מרוקו (שידוע גם כתהליך ה"פציפיקציה"), סיפקה צרפת למרוקו את אותה מידת יציבות וביטחון שאפשרו לממשלת הפרוטקטוראט לפתח את כלכלת המדינה ולנקוט בצעדים לקראת כלכלה מודרנית. הפציפיקציה של מרוקו- 1912-1934- שינתה לחלוטין את המערכת שתוארה בפרק הקודם. המחזן הפך למראית עין למודרני ולכל הפחות למערכת אדמיניסטרטיבית לא-מרוקאית. השבטים, שאיבדו את עליונותם הצבאית, איבדו גם את יכולתם לערער על הסמכות הראשית. כיוון שהפרוטקטוראט היה מסוגל לשלוט על אזורי ה'סיבה', חשיבות ה-murabit כמתווכים פחתה באופן ניכר. כך, האלמנטים המרכזיים של המערכת המסורתית- היינו, שבטים, מוראביטים, והמחזן- הודחו לתפקיד בעל חשיבות משנית תחת הפרוטקטוראט. אולם כשתהליך הפציפיקציה היה לקראת סיומו, קיבלו בהדרגה אלמנטים חדשים משקל הולך וגובר בפוליטיקת הפרוטקטוראט. תנועה לאומית ששורשיה היו בתחייה המחודשת של האורתודוכסיה הדתית, תחת הנהגתו המלומדת של בורגיזי מושל פז, נותרה תנועה אליטיסטית בעיקרה עד לאחר מלחמה"ע ה-2, שאז החלה לשים התנועה דגש על גודלה מבחינה מספרית. משימתה לגיוס המוני מולאה ע"י צמיחת מעמד הפועלים העירוני שהתגלה כפתוח לקבל ארגון פוליטי. המסה הזו של הפועלים, שהצטופפו לתוך מרכזי התעשייה שבנה ההון הצרפתי, היו תוצר של המדיניות הכלכלית של הפרוטקטוראט. צמיחת מעמד הפועלים הייתה בולטת במיוחד לאחר 1945 והושלמה ע"י כניסת התנועה הלאומית של אינטלקטואלים מרקעים שונים שעוצבו בעיקר ע"י השכלה צרפתית חילונית שקיבלו בצרפת או במרוקו. תהליך הפציפיקציה, בניית האדמיניסטרציה ויישום הקולוניאליזם הצרפתי עוררו את "דו-שיח ההתנגדות", דהיינו את התנועה הלאומית. היטמעותו של ה'סיבה' לתוך המחזן ייצגה מהפכה שתוצאותיה מרחיקות לכת כמו תוצאות חתימת הסכם הפרוטקטוראט, או השגת העצמאות. מהפכה זו לקחה 22 שנה (1912-1954), אולם תוצאותיה זרעו אנומליה בדפוסים המסורתיים של הממשלה. המחזן כבר לא היה זקוק לצבא על מנת לגבות מיסים וגם לא אושר לו להחזיק בצבא לפי תנאי הפרוטקטוראט. במהותה, הפציפיקציה גרמה לסמכות הפוליטית של הסולטן להתקיים בו-זמנית עם סמכותו הדתית של ה'באראקה'. זאת, בניגוד לבעבר כאשר המחזן לא השתרע על אזורי הסיבה. הנוכחות הצבאית של צרפת הורגשה היטב עוד לפני חתימת הסכם הפרוטקטוראט ב-1912. רצח האזרח הצרפתי במרקש ב-1907, האיץ תפיסת חלקים ממרוקו ע"י הצרפתים. מאורע דומה בקזבלנקה בקיץ 1907 הוביל לנחיתת כוחות צרפתיים וכיבוש חלק נוסף. כשהנציב הראשון- ליוטה- הגיע באפריל 1912, הוא מצא שחלק ממשימת הפציפיקציה כבר הושלם. חלקים רבים היו תחת שליטה צרפתית. אולם חבל פז היה תחת מרד ובטארודאנט אל-חיבה תבע את הכתר. הצרפתים השתלטו על חבל פז ופנו לאל-חיבה. ליוטה פנה לקאידים בהרי האטלס הגבוהים לעזרה כנגדו. למרות שאלו בפועל לא עשו דבר כדי לעזור, ליוטה חש צורך לפנות אליהם בשל נחיתותו המספרית מבחינה צבאית ואדמיניסטרטיבית באזור. כך נולדה מדיניות "הקאידים הגדולים". הסדר זה הפך למדיניות נוקשה במהלך השנים הבאות ומאוחר יותר הוצדק כרצונם של פקידים לשמר חלק מן המוסדות הקיימים של הילידים. למעשה ההצדקה להסבר הייתה שקל יותר לפרוטקטוראט לשלוט באזורים מסוימים בעזרת קאידים מאשר להשליט מרותו באופן ישיר בכל רחבי המדינה. עד סוף 1914 מישורי החוף הפכו בטוחים עבור הקולוניאליזם. הדרכים נפתחו למעבר בטוח. כ-1/3 מדינה עדיין נותר מחוץ לשליטה צרפתית. ב-12 השנים לאחר מלחמה"ע ה-1 הצליחה צרפת סוף-סוף להביא תחת שליטתה את כל האטלס התיכון (1931), הטפיללט (1932), הר סגרו (1933-34), ואת האנטי-אטלס והדרום הרחוק (1934). במהלך מבצעים אלה הוחלף ליוטה כנציב ב-1926, אולם המשיכו לשלם מס שפתיים לתיאוריות שלו בדבר פציפיקציה: להראות כוח על מנת לא להשתמש בו. לעיתים הנוסחה הזו יושמה, אולם המדיניות הכללית הייתה לא רק להראות כוח אלא גם להשתמש בו. הגנרל גיום כתב ב-1946: "שום שבט לא בא אלינו מרצונו. שום שבט לא נכנע בלא מאבק, וחלקם באו רק לאחר שמיצו את כל דרכי ההתנגדות האפשריות". אפשר למצוא רמז לעוצמת הלחימה בכמות האבדות מהצד הצרפתי באותה תקופה: 27 אלף הרוגים ו-15 אלף פצועים. כמובן שהסמל הבולט ביותר להסלמה בין השבטים המרוקאים לבא הצרפתי היה מרד הריף, אזור הפרוטקטוראט הספרדי, של עבד אל-קרים אל-כתאבי ב-1921-1926. המרד "זלג" לאזור השליטה הצרפתי. דיכויו דרש שיתוף פעולה של כוחות ספרדים-צרפתים עצומים. למרות שהוא סומן כעוד מנהיג בשורה של מנהיגים ברברים מתנגדים, עבד אל-קרים היה דווקא סמל לבאות. הוא תואר כבור, אולם היו לו עמדות כבושות באזור הכיבוש הספרדי,הוא ערך מדור ערבי בעיתון הספרדי, ואף היה בזמנו קאדי ראשי של העיר מלייה. שותפותו עם אחוות חילוניות, הסתמכותו על השבטים, ואדישותו לשושלת העלאווית' (לה היו שותפים רוב משכילי מרוקו באותה תקופה), זיכו אותו במוניטין של שליט מהעידן הקודם. אולם הוא פשוט נאלץ לעבוד עם החומרים שהיו בידיו. הוא כתב:"אחד מהגורמים החשובים ביותר לכישלוני, אם לא החשוב ביותר, היה פנאטיות דתית. זה היה כך כיוון שההשפעה של ראשי הדת על תושבי הריף עלתה על ההשפעה הדתית בחלקים אחרים של מרוקו והעולם הערבי. הייתי חסר כוח לעשות דבר בלעדיהם ונאלצתי לבקש את עזרתם בכל שלב ושלב". עבד אל-קרים סימל דבר שונה לכל אחד: עבור הלאומיים הוא היה ועודנו הלוחם הלאומי הראשון. עבור תושבי הריף הוא היה ועודנו מנהיג שעוצב בתבנית הישנה. הוא הנו דמות מרתקת בכך סימל בתקופה מוקדמת את ניסיונה של מרוקו לתפוס את החדש בעוד היא מסתמכת על הישן. לאחר השלמת הפציפיקציה, בעוד שאזורים מעטים יכלו לנקוט באלימות על מנת למחות על פעולות הממשל המרכזי, רוב באזורים לא יכלו להרשות זאת לעצמם. אזורים מעטים נשארו עוד לפני 1934 בגדר 'סיבה' ויכלו להימלט לזמן קצר מעול המחזן. אולם לאחר 1934 השליטה הצרפתית הפכה לברורה והיה ידוע כי כל מידת אוטונומיה הייתה רק תוצאה של טוב ליבם של הצרפתים ויכולה הייתה להיפסק על ידם בכל עת. בה בעת שהפעולות הצבאיות יצאו לפועל, התחילו לבסס את האדמיניסטרציה של הפרוטקטוראט ולהכין את הדרך לקראת הזרמת המתיישבים הצרפתים וההון הצרפתי. הסמכות מאחורי הפעולות הללו הייתה הניצב. סמכויותיו היו בפועל נרחבות בהרבה מאילו שניתנו לו בהסכם הפרוטקטוראט. ההסכם הסמיך אותו לפעול כנציגו של הסולטאן ביישום רפורמות לרווחתם של נתיני הסולטאן. הנושאים של יחסי חוץ\ בטחון וכלכלה, היו אמורים להיות בשליטת הנציבות. הסולטאן לא האציל מסמכותו באופן ישיר לניצב, שכן מעשה שכזה היה מסכן את ריבונותו. במקום זאת, ב-31 לאוקטובר 1931, הואצל כוח מסוים לווזיר הגדול בהתאם ל-ס' 4 להסכם פז. זה היה עניין של זמן עד שכוחו של הווזיר הגדול הואצל למספר חברים באדמיניסטרציה הצרפתית. למרות שהאזור הספרדי בצפון אינו מעניין אותנו בשלב זה, הליך דומה התרחש שם. למעשה לא היה מדובר בפרוטקטוראט, אלא באזור כיבוש שהועבר לספרדים ע"י צרפת בהסכם סודי ב-1904. גבולות האזור נתחמו ע"י הסכם צרפת- ספרד מה-27 בנובמבר 1912. סאותה ומלייה נחשבו לשטח ספרדי, בשעה ששאר הצפון נוהל ע"י הנציב הספרדי וע"י הח'ליפה שמונה ע"י הסולטאן לפי המלצת ממשלת ספרד. מ-1923 ואילך, טנג'יר הייתה תחת שליטה בינלאומית, אולם הסולטאן יוצג שם ע"י 'מנדוב' (mandoub).

המאמצים לשמור על סוג של העמדת פנים של פרוטקטוראט, היינו חסות ושליטה עקיפה בלבד, נראים חסרי משמעות, כיוון שהיה זה בלתי נמנע שהפלישה הטכנוקרטית שמרוקו הייתה עדה לה לאחר 1912, תפחית את תפקיד המחזן לתפקיד נחות. עם שליטתם עם מונופולים, הון ועוצמה, הפרוטקטוראט היה כוח שלא ניתן היה להתכחש לו. תכניותיו של ליוטה לשליטה לא-ישירה והחייתם של מוסדות מסורתיים היו חלומות קש. כל הגורמים כיוונו לשליטה ישירה. המסע לפציפיקציה של המדינה, המאמצים לאספקת ביטחון עבור המתיישבים, למלחמה ברעב ובמגיפות ולביסוס רשת תחבורה- הכתיבו כולם שליטה ישירה. מעבר לכך, רוב המרוקאים היו חסרי יכולת להבין את המשימות המתוחכמות הללו. ברגע שהאדמיניסטרציה אוישה ע"י הצרפתים, היא נטתה להישאר כך. במשך שנים המחזן נמחק ע"י השתלטות הצרפתים, למרות שרשמית תפקיד הצרפתים היה לשמר את סמכות הסולטאן. למעשה, כל המאפיינים החשובים של כוח הסולטאן נעלמו, בעוד שהמאפיינים הטקסיים המגוחכים נותרו בעינם. בהתאם להסכם הפרוטקטוראט, בוטלו סמכויותיהם של שלושה מהווזירים. שני שרים חדשים מונו ע"י הצרפתים- השר האחראי על הרכוש הדתי ושר המשפטים, וכן הווזיר הגדול לחינוך. תפקיד הווזיר הגדול המשיך להתקיים כפי שציינתי קודם, למראית עין עם סמכויות גדולות יותר אותן קיבל מהסולטאן, אך למעשה כפוף באופן מלא לנציבות שפיקחה על כל השרים. ב-1928 הוקם "השירות ללימודי משפטים" שהיה מסופח למזכירות הכללית, לאחר שהוקמה ב-1913 "הוועדה לחקירה". שני הארגונים אוישו בצוות צרפתי ויופו כוח לעבד, לערוך ולהציג לחתימת הוד מלכותו את כל האמצעים שיושמו ע"י המחלקות השונות בנציבות. לבסוף, ע"מ לתאם בין השריפים והצרפתים ולפקח על פעילות הצרפתים הוקמה "הוועדה לענייני השריפים" שבראשה עמד צרפתי ששימש כקונסול של הממשלה השריפית והיה מוסמך לפקח על השירותים המשפטיים, חינוכיים ואדמיניסטרטיביים של הסולטנות. הסעיף בהסכם הפרוטוקול שקובע את "השמירה ...של הכבוד ליוקרה המסורתית של הסולטאן"...כובד באופן כללי בדרכים טריוויאליות או שימש כהצדקה לדחייתם של מוסדות צרפתים פרלמנטרים במרוקו. תשומת לב רבה ניתנה לשמירה על מראית עין של המשך קיומו של המחזן הישן. חדר הקבלה המסורתי ומשרדם של הווזירים עדיין היה קיים כשמושביהם ברצפה על כריות מסורתיות והם מוקפים במזכיריהם. נטען שכל זה היה על מנת שהקאידים ואנשי הדת הבכירים לא ירגישו ש"המחזן נעלם, ושהם עומדים פנים אל פנים מול ארגון חדש לגמרי שבו הם משחקים תפקיד רשמי בלבד". מראית העין שנבנתה ע"י הצרפתים לאחר 1912 הייתה נתונה לשינויים תכופים בפרטים, אם כי לא במהות. השליטה במרוקו התמקדה בשלושה נושאים מרכזיים: יחסי פנים ופוליטיקה, כספים, ועבודות ציבוריות. חשיבות הנושא הראשון ברורה למדי- אחריות על ביטחון פנים ושליטה אזורית. מחלקת הכספים הפכה לנקודת שליטה עבור המדיניות הכלכלית של הפרוטקטוראט ועוצבה ע"י מוסדות בנקאיים חזקים שהזרימו הון צרפתי לתוך מרוקו. לגבי העבודות הציבוריות, בשל העובדה שהייתה תכנית כה מסיבית לגביהן, היבט זה הפך למערכת רווחית של שלל. תחת הפרוטקטוראט מרוקו נחלקה ל-7 מחוזות. שלושה מהם- קזבלנקה, רבאט ועודג'ה, כיוון שהוכנסו לשליטת הצרפתים בשנים המוקדמות של הפרוטקטוראט , נוהלו ע"י הרשויות האזרחיות בראשות "ראש המחוז" שמונה ע"י הנציב. כל הקאידים והפאשות באזוא זה היו תחת פיקוח "מפקחים אזרחיים" ולאחר 1947 הוקם "הפיקוח העירוני" כדי לפקח על הערים הבורגניות וה-bidonville ולשמור על הסדר בהן. שלושת המחוזות הצבאיים- פז, מקנס ואגאדיר, נוהלו גם הם ע"י "ראש מחוז". אולם המקביל ל"מפקח אזרחי" באזורים אלה, שהיו ברובם שבטיים, היה "הממונה על ענייני הילידים" שמונה (על פי המלצת הנציב) ע"י שר הצבא הצרפתי. לבסוף היה את מחוז מרקש שהייתה בו ערבוביה של שתי המערכות. ראשי המחוזות היו אחראיים על כל מה שהתרחש באזורים אלה. המפקחים האזרחיים והממונים על ענייני הילידים היו אחראים על התושבים באזוריהם. לאחר 1940 הניהול של שירותי הבריאות, דואר, טלפון, טלגרף וארגון המיסים אורגנו על בסיס מחוזי ובכך העניקו לראשי המחוזות הרבה מסמכויות הניצב. הכפיפות הכמעט מוחלטת של ילידים בעלי תפקידם לאזרחים מקומיים או לאנשי צבא השלימה מערכת שבה כל מחוז הפך ליחידת ניהול חצי-אוטונומית אשר הצוות שלה אויש בצרפתים בכל תפקידי המפתח שלא עשו כל ניסיון להסוות את שליטתם ע"י הסוואה "מחזנית". תחת שליטתו של כל ראש מחוז, אך ממונים ע"י הסולטאן, היה עדר של פאשות וקאידים שנעזרו ב'מוקאדימים' לכל שבט ובח'ליפים לכל רובע עיר. גם באזורים דוברי הערבית וגם באזורים דוברי הברברית הקאיד עמד בראש אסיפה שבטית שנבחרה מזקני השבטים על בסיס מתחלף. האסיפות הללו היו בעלות חיים אמיתיים רק באזורים דוברי הברברית, שם הצרפתים חתרו תחת נוכחות המחזן וערערו אותה לחלוטין. בדאהיר מ-1914 הוצהר: "השבטים הברברים היו ונותרו כאלה המארגנים את אורח חייהם לפי חוקיהם שלהם ומנהגיהם שלהם, תחת שליטת הרשויות". עקרון זה אף התחדד בדאהירים מ-1916 ו-1921. מה שהייתה מדיניות דיסקרטית של הוצאת הקאידים והשריעה מהאזורים השבטיים, הפך באופן בוטה ובתזמון גרוע למדיניות ציבורית ידועה ב"דאהיר הברברי" הידוע לשמצה ב-16 למאי 1930. דאהיר זה אישר מחדש את עקרון היכולת השיפוטית העצמאית של האסיפה להחיל את חוקי המנהגים (ערף). בנוסף לכך, האזורים הגיאוגרפים שהיו מקבילים ל'סיבה' הישן הפכו כפופים לחוק העונשין הצרפתי. מן האמור לעיל ניתן להבין שהצרפתים שמרו על אזור ה'סיבה' כעל אזור שונה מבחינת שליטתם עליו (אזור צבאי בשליטת הממונה על ענייני הילידים) ומבחינה שיפוטית (החלת משפט נוהגי שבטי וחוק העונשין הצרפתי). צריך להזכיר בקצרה גם את ניסיונות הצרפתים לקשור בינם לבין גורמים משכילים באליטה המרוקאית שהיו בעלי השפעה במרוקו. היבט אחד של ניסיון זה היה הבית ספר שייסד ליוטה לבניהם של נכבדים שנועדו להפוך ל'מפותחים' של מרוקו. בעוד שמיעוט זה היה מטופח יחסית ע"י הצרפתים, שאר האוכלוסייה המרוקאית הוזנחה בכל הקשור לחינוך. כשהם מרגישים בלחץ עצום מהלאומיים ב-1944, הכריזו הצרפתים על סדרת רפורמות. הפרוטקטוראט הבטיח לבנות בשנים בין 1945 ל-1955, לבנות 200 חדרי לימד חדשים בשנה ולהגדיל את אחוז האוכלוסייה שמבקרת בביה"ס ב-10 אלף תלמידים לשנה. כפי שהלאומיים ציינו, מחווה זו הייתה כמעט מגוחכת. ב-1944, מתוך 2 מיליון מרוקאים בגיל בי"ס, רק 36 אלף ביקרו בבי"ס. אילו ושמו הרפורמות הצרפתיות, אזי תוך 25 שנה היו 4 מיליון מרוקאים בגיל בי"ס שמתוכם רק 250-350 אלף היו מבקרים בבי"ס. אך אפילו המדיניות הצרפתית לגבי חינוך האליטה הנבחרת נכשלה. רבים מהמרוקאים הללו שיכלו להרשות לעצמם להמשיך למוסדות להשכלה גבוהה נדחו באופן שיטתי ממשרות עם אחריות אמיתית בשירות הפרוטקטוראט. כך הם הפכו טרף קל עבור התנועה הלאומית. היו גם מאמצים לקשר בין אינטרסים מרוקאים פיננסיים ומסחריים לבין הפרוטקטוראט. מדיניות זו הייתה מוצלחת עד דרגה מסוימת, כיוון שהפציפיקציה פתחה הזדמנויות למסחר שקודם לכן לא היו פתוחות בפני בורגנות העיר. אולם הקפיטליזם העולה של הילידים היה תמיד בחוסר מימון ובסיכון יתר ונעצר בשל הזרימה המסיבית של הון צרפתי לאחר 1945: חוזים ורישיונות הוענקו באופן אוטומטי למשקיעים צרפתים ובאותה העת הבורגנות המרוקאית נתנה את תמיכתה לתנועה הלאומית. אחת מהטקטיקות שהופעלו ע"י הצרפתים על מנת לתת לאנשי העסקים ובעלי האדמות המרוקאים תחושת אחריות מסוימת תחת הפרוטקטוראט הייתה יצירת המשרד לייעוץ בנושא חקלאות מסחר ותעשייה ב-1919, שסופחה לו מועצה ממשלתית שהורכבה מצרפתים ומרוקאים והייתה בעלת תפקיד מייעץ בלבד למשרד. אולם בעוד שהחברים הצרפתים נבחרו, כל החברים המרוקאים עד 1947, מונו לתפקיד. המועצה המייעצת אושרה לבחון שאלות כלכליות בלבד ולהמלצותיה לא הייתה כל חשיבות מחייבת. לא הייתה גם כל כוונה שהמועצה תהפוך לפרלמנטארית ודרישות לכך נדחו בטענה המוכרת שמוסדות פרלמנטרים יסכנו את מאמצי הפרוטקטוראט לשמור על ריבונות הסולטאן. כל מה שתואר לעיל: הפציפיקציה, השמירה על מראית עין כלפי חוץ של שליטת המחזן ויצירת המשרדים המקומיים, תועל לקראת שירות צרכי המושבה האירופאית ולקראת ניצול עושר המינרלים והחקלאות של הארץ. ההיבט המשמעותי ביותר של המאמץ הצרפתי הכלכלי במרוקו היה שבירתם, באזורים רבים של המדינה, של המבנים הקפואים של מערכות הכלכלה לצריכה עצמית. למרות יתרונות הכלכלה שנבעו ממבנה הנמלים לאורך החפים, בניית סכרים והרחבת שטח מערכות השקיה, בניית כבישים ומסילות רכבות, הטמעת שיטות חקלאות מודרניות ופיתוח שירותי בריאות ציבוריים, האפקט הכללי היה זעזוע, אתגר והתעוררות של החברים המשכילים באוכלוסיית הילידים. השינוי החברתי והכלכלי שיזם הפרוטקטוראט עורר את עליית התנועה הלאומית. שורשיה של התנועה הלאומית המרוקאית, כמו במקומות אחרים במזה"ת, היו בתחייה של האורתודוכסיה האסלאמית שהייתה תנועה פוריטאנית שפנתה לעם, עירוני או כפרי, שחש מאוים במהלך תקופת משבר חברתי. הרפורמיזם האסלאמי או הסלאפיזם, כפי שהוא ידוע, קרא לחזרה למסורת הישנה של האיסלאם ואבותיו. הבולטים בסלאפים היו עפראני ועבדה ומאוחר יותר גם ראשיד ראד'ה, והיה זה דרך קשרים עם אנשים אלה וכתיבתם שרעיונותיהם החלו לחלחל לצפ' אפריקה. הסלאפים המרוקאים הראשונים- עבדול בן דריס סאנוסי ובוקאיב אד-דוקלי, לא היו מוטרדים ברעיון הלאומיות, אך מטרותיהם לאחר מלחמה"ע ה-1 הפכו קשורות לרעיונות לאומיים. עבודה דתית לא אורתודוכסית, סגידה לקדושים וצורות אחרות של ביד'עה (חידושים אסורים) היו נפוצים במרוקו כשדמויותיהם העיקריות היו המוראביטון והזאווים. הסלאפים, בדאגתם לפעילות דתית אורתודוכסית, יצאו לטהר את מרוקו מהשפעת אחיהם. גם נוכחות הכוח הנוצרי במרוקו באותה עת עורר את התנגדותם. המעבר ללאומיות בא כתוצאה מברית שנוצרה בין הפרוטקטוראט לזאווים, הסדר שהיה דומה הסדר שהיה בין הפרוטקטוראט לקאידים הגדולים מהדרום: מידה מסוימת של אוטונומיה בתמורה לנאמנות לנציבות. הקשר בין תנועת הסלפיזם המקורית ללאומיים הראשונים היה מולאי אל-עראבי אל-עלאווי, סטודנט של אד-דוקאלי ומורו של עלאל אל-פאסי. הוא עורר את עניינם של האחרון ושל חסן וזאני, ברהים אל-קיטאני וראשיד דארקאווי, כולם צאצאים של משפחות נכבדות בהיסטוריית מרוקו. לווייתו של אד-דוקאלי הייתה המאורע שבו נמתחה לראשונה ביקורת על משטר הפרוטקטוראט. ממאורע זה ואילך שתי המטרות של טיהור הקהילה המוסלמית ודחיית הפולש הזר הפכו קשורות באופו ברור. התנועה הסלפית הפכה למכשיר עבר קבוצה קטנה של מתבגרים בורגנים בעזרתו יכלו למזג את תשוקתם לדת טהורה ולמרירות לאומית. לא רק שהדת והלאומיות מצאו מכנה משותף במרוקו, אלא שבגלל העובדה שאותה תופעה התרחשה גם בשאר העולם הערבי, הלאומיים המרוקאים קיבלו תמיכה בינלאומית ברגעים אסטרטגיים. דוגמא מצוינת לכך היא מסע התעמולה שפרץ בעקבות מתן הדאהיר הברברי ב-1930. התמיכה הבינלאומית שסופקה בזכות חברו של ראד'ה –שקיב ארסלן- הייתה זו שגרמה לתנועה להתחיל להעפיל. כפי שכבר צוין לעיל, הצו הברברי של 1930 הפך ברגע רגיש את המדיניות שהייתה נהוגה בפועל, לפומבית. היינו, שמירתם של אזורים שבטיים כיחידות נפרדות מבחינה שיפוטית הייתה ביטוי לאמונה שרווחה בקרב פקידים רבים בפרוטקטוראט, כי הברברים היו מסיבות רבות בעלי יכולת היטמעות במשטר החדש: עבר נוצרי או יהודי שלהם שקדם לאי סיכום עמ' 267-280:סלאם, בוז למישורים ולשוכני הערים, רוח לחימה שחיבבה אותם על הצבא הצרפתי, בורותם בשפה הערבית וסירובם לקחת את הטקסים האסלאמיים ברצינות. כל אלה הובילו פקידים בכירים שחקרו אותם להחליט על הבדלתם משאר האוכלוסייה, כיוון שהם חשבו שכל זה יגרום להפרדתם מהמחזן ותמיכתם בצרפתים.

עמ' 45-58 מייסדי התנועה הלאומית לא נהגו על פי תוכניות מסוימות. בתחילת דרכם, התנועה הייתה בעלת שם בלבד. תנועה זו הורכבה ממרוקאיים מלומדים צעירים מפז ומרבאט, להם היו דרישות רבות לרפורמות בנוגע למשטר הפרוטקטוראט. תוכנית הרפורמה שלהם הצטיירה אך ורק ב-1934-1936, אז נעשו הצעדים הראשונים לארגן הפיכה ממושכת, אך בסופו של דבר חלק זה בתוכנית לא הצליח. בעקבות כך, מאז ועד 1945 כל פעילויות הלאומניים נעשו בחשאי כשבראשם עומד עלאל אלפאסי ממנהיגי האסתקלאל. ב-1944 נוסדה מפלגת האסתקלאל שגיבשה סביבה קבוצה בעלת אלמנטים צעירים. קבוצה זו הורכבה מפועלים, מתיישבים כפריים וסוחרים מרוקאיים. בתקופה זו המלך הפגין אהדה כלפי האסתקלאל, והלאומניים בתמורה, במשך השנים העניקו למלך תמיכה ללא תנאי, על ידי כך יצרו דמות ציבורית, ומעין מודל הקדשה לשלטון. דרך זו של תמיכה שירתה בתחילה את האסתקלאל, אך במשך הזמן הביאה למצבה הקשה, מאחר והצרפתים ניסו לעשות כל שביכולתם על מנת לשנות את עמדתו של הסולטן בנוגע לאהדתו למפלגה, ובחלק רב מן המקרים הצליחו בכך. בשנות ה-30 הלאומניים המרוקאיים החליטו להגדיל את ארגונם, ולאגד סביבם עוד אוהדים. בעקבות כך, ב-1933-1934 הצרפתים החלו להתריע על התרחבותה של התנועה הלאומית ומיד פנו להתריע בפני הסולטן מחמד בן יוסף שהלאומנים מהווים סכנה לשלטון. הסולטן כמעט וקיבל המלצה זו, אך ביום השלטון 18 בנובמבר 1933 ושנה אחר כך, הלאומניים ארגנו טקסים המוכיחים את נאמנותם הרבה לסולטן עם ביקורו בפז. הסולטן הבין שהלאומניים מהווים מקור פוטנציאלי לתמיכה במאמציו להגן על השלטון. הלאומניים ראו בסולטן סמל המאיים על ריבונותה של מרוקו אך החליטו לא לעשות דבר בתחילה, ולתת לסולטן לפעול באופן אוטונומי. בין השנים 1937-1944 כמעט ולא נוצרו קשרים בין הארמון והלאומניים, אך לאחר שיחתו של הסולטן עם הנשיא רוזוולט ב-Anfa שבקזבלנקה ב-1943, החליטו המנהיגים הלאומניים שזהו הרגע לבקש עצמאות מוחלטת מצרפת. בעקבות כך, נערכה פגישה בין הסולטן לבין 3 מנהיגים מהמפלגה הלאומית: עמאר עבד-ג'ליל, אחמד בלאפראג' ומחמד ליאזידי, כשהמקשר ביניהם היה מחמד אלפאסי (מורו של הנסיך חסן). בפגישה הבין הסולטן שעצמאות היא הפתרון היחיד, אך ידע שלא יוכל לתמוך בעניין בפומבי. הסימפטיה הפאסיבית של הסולטן עודדה את הלאומניים, וב-11 לינואר 1944 הכריזו מנהיגי המפלגה הלאומית על היווסדותה של מפלגה חדשה האסתקלאל, כללה את חברי המפלגה הלאומית. מפלגה זו שאפה להקמת משטר דמוקרטי שדומה לצורת השלטון במדינות המוסלמיות במזרח, בנוסף מפלגה זו הגנה על זכויותיהם של כל המעמדות בחברה המרוקאית. ב-1951 זהות הסולטן עם המפלגה נעשתה כמעט מוחלטת, מנגד Guin גינה בביקורתיות דו"חות תקציב שאושרו בידי חברי האסתקלאל בישיבה, דבר שהוביל לכך שאותם חברי אסתקלאל עזבו את הישיבה ופנו לסולטן שקיבל אותם מיידית. גאלווי, שליט המחזן במרקש, נזף בסולטן בעידוד הנציבות וטען שאיננו הסולטן של מרוקו אלא של האסתקלאל. הצרפתים החליטו להפעיל לחצים על הסולטן להתכחש למפלגת האסתקלאל, בעוד שחברי האסתקלאל לחצו עליו שלא לחתום על צווים הנוגעים לריבונותה של מרוקו. -Guin שכנע את הסולטן לחתום על הצווים, אך בספטמבר 1952 ארע משבר נוסף כאשר הסולטן סרב לחתום על צווים המורים על בחירות. ממשלת צרפת סברה שיש להחליף את הסולטן, על לכן הדיחו אותו סופית ב-1953 והוא הוחלף בידי מחמד בן מולאי עראפה. הלאומנים התקשו לקבל זאת והחליטו שזהו הרגע למאבק אלים במרוקו. פיגועי טרור, אירועי דמים וניסיונות חיסול הסולטן החדש התפשטו במרוקו, וב-1955 בעקבות אירועים אלו הוחלט כי הסולטן מחמד בן יוסף יוחזר מהגלות. למחמד ה-5 הייתה שליטה חזקה, הוא טען שהוא מעל כל המפלגות האסתקלאל כבר לא גילמה בתוכה אלמנטים מן האוכלוסייה, המלוכה היא הסמל האמיתי לאחדות העם. ב-1956 עם קבלת העצמאות, מרוקו מצאה עצמה עם מחזן "צבעוני" יותר ומערכת משפט המשלבת בתוכה אנשי עולמאא' ופקידים מלכותיים הפועלים זה לצד זה.

הפוליטיקה המרוקאית בהקשר החברתי - עמ' 61-72 במשך מאות בשנים החברה המרוקאית אופיינה במתח תמידי וברמות שונות של אלימות, ואף על פי כן התוצר הבולט ביותר של המתח הזה הוא קיפאון במצב הפוליטי במרוקו. גם היום, למרות ארבעים וארבע שנות פרוטקטורט ושנים רבות של עצמאות, החברה המרוקאית עדיין נמצאת במצב של קפאון. ווטרברי מבקש לבחון את הקיפאון הפוליטי על ידי בחינת גישות הכוח והעוצמה ותבניות התנהגותיות פוליטיות. ראשית, ווטרברי מתחיל בהקדמה על מרוקו.

  החברה המרוקאית מקורה בשבט, ואל עף שמרוקו היא מדינה המנותקת מהמזרח הקרוב והתיכון הרי שהבסיס החברתי של החברה המרוקאית – משפחה, חמולה, שבט, כפר ועיר- דומה ומקביל לבסיס החברתי האזורי.  כמו כן, קיים דמיון רב בקיפאון הפנימי המשותף להרבה שבטים במזרח התיכון ושמצוי גם בפוליטיקה המרוקאית בת זמננו. הדמיון הוא איננו מקרי. במערכת פוליטית, כאשר הסמכות המרכזית היא גם חלשה ו/או לא קיימת, שמירה על מבנה השבט מצריכה התייחסות להתנגדות בין סגמנטים מינורים (תתי שבט)  יותר מאשר התייחסות ללחץ חיצוני. השבט לא היה מלוכד תחת מטרה משותפת או תחת דבקות אחר מנהיג אחד  או אבות קדמונים משותפים- מה שהביא לעיתים תכופות למתח, חיכוך ועוינות בין תתי השבט. המתח הוא תוצאה של סכסוך ושל לוחמה בין שבטית אך עם זאת, רשת השבט המסועפת הבטיחה את השמירה על מבנה השבט.
  במזרח התיכון הסגמנטציה השבטית מאופיינת בפילוג השבטים לשושלות יוחסין שמקורן באב קדמון משותף. השבט כיחידה אחת גדולה ובה הרבה תתי רמות, כך שבמצב של עימות ואיום, מס' יחידות שבטיות מאותה רמה תתאגדנה יחד כנגד יחידות שבטיות אחרות מאותה רמה או מבחוץ. כל יחידות השבט תתלכדנה כאשר יגיע איום משבט אחר. זוהי מהות המערכת הסגמנטרית במצב של סכסוך, אך המערכת הזו מתאימה גם למצבים של קונפליקטים פוליטיים, הרחק מההקשרים השבטיים.  כאן מבקש ווטרברי להתייחס להיבטים הבסיסיים באינטרקצית תתי השבט, ואח"כ להשליך אותם על הפוליטיקה המרוקאית. ההיבטים הבסיסיים הם פונקציות של מתח, עוינות, מצב  של חפיפת בריתות ואופי האינטרסים של הקבוצות.  
  הייחוס השבטי משחק תפקיד חשוב באחדותם של תתי השבט בכל הרמות, אך הייחוס לבדו איננו מספיק כדי להחזיק את הקבוצה יחד. לפיכך, מתח ועוינות משמשים קטליזאטור לאחדות קבוצה ומקורם לרוב בריב משפחות. החיכוך בין חברי משפחות מורחבות הוא תוצאה של ריב על חלוקת נכסים ועל משאבים נדירים כדוגמת מים, שדות ועיזבון האב. דוגמה נוספת לחיכוך ולעוינות בין המשפחות נובעת מהשמירה על כבוד המשפחה שמלווה בנקמת דם ועוד.
אפשר להניח שעוצמת הקונפליקט בתוך קבוצות קרובות משפחה גדלה יותר כאשר אינטרסים חומריים מעורבים והסוג הזה של הקונפליקט עולה לעיתים תכופות. אצל הרבה שבטים במרוקו, רכישה של אדמות באזור השבט שווה לרכישת זכויות פוליטיות. מכיוון שזכויות פוליטיות שמורות לצאצאים של מי שידוע כאב הקדמון המשותף, הרי שבעל  האדמה החדש רוכש ייחוס דם חדש. 
  לעיתים, מערכות סגמנטריות (שבטיות)  מפתחות מכניזם של קואליציה ובריתות שסותרות את ההיררכית ייחוס הקבוצות.  כך הפרט יכול למצוא עצמו  תחת מספר זהויות כפולות של ייחוס. מערכות כאלו, של בריתות חופפות, מביאות לדיכוי או להגבלה של קונפליקט ממשי שיכול להוביל לשיסוע המערכת (השבטית) או להביא לחלוקה מחודשת של המשאבים הנדירים.  מצד שני, חפיפה של בריתות עלולה לעודד את התפשטות המתח והעוינות שחיוניים במידה מסוימת  לשמירה על אחדות וגבולות הקבוצות. 
  בעוד שהמגמה של מערכות סגמנטריות היא לשמור על הסטאטוס קוו, הרי שהמערכות אינן סטטיות. חלקי המערכת (תתי השבט) נמצאים כמעט באופן תמידי בתנועה לאורך קווים של בריתות מהסיבה שבן הברית של היום יכול להיות האויב של מחר. לפיכך נדירים הם האויבים כמו גם החברים לחיים. חברי המערכת הזו חייבים להיות אמביוולנטיים ביחסם כלפי קבוצות מבחוץ וכלפי קבוצות בתוכם. הם חייבים להיות מוגנים גם מפני חברים שיכולים ביום מן הימים להפוך לאויבים  ובמקביל חייבים לשמור על קשר עם אויבים שביום מן הימים עשויים להיות חברים. המבנה החברתי (השבטי והבין שבטי) תלוי בקיומו של מתח. המתח טבוע במערכת ואם הוא איינו קיים במערכת, אז הוא יומצא.
  עד כאן נבחנו אלמנטים באינטרקצית קבוצה בתוך מערכות סגמנטריות (שבטיות) שיש להן ייחוס. אבל אין זה אומר שיש רק סוג אחד של מערכות סגמנטריות. אפשר לייחס את המערכות הסגמנטריות לפוליטיקה . לפיכך צריך להבחין בין המונחים כוח וסמכות (עפ"י סמית') , כאשר סמכות זה הזכות להורות על פעולות וכוח זה היכולת להבטיח הופעתן של הפעולות. כוח הוא סגמנטרי, מותנה, יחסי ואיננו יכול להיות ריכוזי. בפועל, קשה לדבר על הפרדה בין כוח ועוצמה אך האבחנה בין שני המושגים קיימת. התחרות אחר הכוח היא סגמנטרית . מה שמבדיל בין מערכת אחת למשניה הוא סוגי הסגמנטים המעורבים, המעלה של הסגמנטציה, עוצמת התחרות  וסוג התחרות. 
  מכאן ווטרברי עובר לבחון את התחרות הפוליטית במרוקו. "סיעות סגמנטריות" הן המכשיר הבסיסי בתחרות על השליטה ועל הקצאת משאבים נדירים במרוקו. המונח "סיעות סגמנטריות" פירושו  אינטראקציה של מגוון יחידות שאחדות וזהות מתקיימות דרך התחרות ביחידות אחרות דומות. הצלחה בתחרות תביא לחלוקה מחודשת של הכוח על חשבון משתתפים אחרים. תחרות וקונפליקט במערכות של ייחוס הם חלק מסגמנטים מאוגדים. לעומת זאת, תחרות במערכות סגמנטריות אחרות היא חלק מסיעות שנוטות להיות לא מאוגדות, קיקיוניות, ומושתתות על אינטרסים אישיים. סגמנטים מאוגדים הם לעיתים קיקיונים ותרים אחר אינטרסים חומרניים, ואילו סיעות יכולות להיות עירוב של קבוצות מאוגדות ואינטרסים של קבוצות.  
  הסיעה הסגמנטרית היא מכשיר בתחרות על שליטה והקצאת משאבים נדירים משום שחלק נכבד מן הפעילות במרוקו היא פוליטית שמשלבת בתוכה תחרות חריפה בכל הרמות של החברה.

באופן יחסי, לפרט יש אפשרויות מעטות להשיג סיפוק ותגמול דרך צורות פעילות חברתית אחרת (שאיננה קשורה לפוליטיקה) וכמעט ואי אפשר למנוע פעילות פוליטית.

  מרוקו היא מדינה סגמנטרית  שבמשך מאות בשנים חלק גדול מאוכלוסייתה היה מאורגן בסגמנטציות ייחוסיות (התפלגות על פי ייחוס). כתוצאה מכך, ההתנהגות הפוליטית העכשווית מעוצבת על פי המערכת הסיעתית שהיא נגזרת של מורשת פוליטית תרבותית מסורתית. פירוק המשטר הקולוניאלי הביא לעליה בהיקף התחרות הפוליטית של סיעות בנות המקום כמו גם לעליה במספר המשאבים שחיפשו לשלוט עליהם. 
  מהם העקרונות האופניים לסיעה סגמנטרית במרוקו? ישנן מספר קטגוריות מביניהן- הפרימורדיאליות. במרוקו, הסנטימנטים הפרימורדיאליים אופפים את השבטים, הדת, לעיתים אזורים, ערים, רבעי עיר ומשפחות. כל אלו הם החלקים החופפים של פסיפס סגמנטרי נרחב. הפרט יכול לזהות עצמו במספר קטגוריות כאלו שמשולבות. ביטוי עמוק לכך מצוי בחלוקה הפוליטית בת מאות השנים במרוקו: חלוקה לסיבה ולמחזן. הסיבה לעולם לא התפלגו. לשבטי הסיבה היו פטרונים שפעלו להגדלת  כוחם של נציגי השבט ויוקרתם במחזן. ההשפעה שלהם נועדה להקטין את ההכבדה על שבטם מצד גורמי ממשל. בכך הפכו השבטים לבעלי השפעה בפוליטיקה.  אפילו כשמרוקו קיבלה עצמאות, השבטים פעלו כסיעות פוליטיות.

המחזן והסיבה במשך מאות שנים היו זה לצד זה בחיי שיתוף, תלויים אחד בשני עם עוינות הדדית- מה שאופייני לחברה שהיא סגמנטרית. ברמה הלאומית, היו ביניהם חיכוכים שעלו בכל רבדי החברה ושנבעו מניצול הנכסים- אף צד לא היה מוכן וגם לא יכל לנטוש את עמדתו. ההבדלים ביניהם יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה אתית, פוליטית, דתית וגיאוגרפית. בחלק מהדוגמאות, כל הצורות הללו התאימו, והפרט בו זמנית היה ברבר, מתנגד, אדוק ומתגורר בהרים. יותר נפוץ למצוא חפיפה בתפקידים. תנועת המעבר של השבטים בין העיר לכפר הקלו על העוינות בין המחזן לסיבה, אך האלמנט התלותי הבולט ביותר היה בחילופי המסחר. בעבור העיר- בעולם הכפרי היה גלום פוטנציאל שווקי ויכולת להגדיל את מקור העבודה, מוצרים גולמיים ותוצרת מזון. בעבור השבטים, העיר הייתה מקור לייבוא סחורות (סוכר, תה, בגדים), מקום למכירת תוצרת נדירה (עצים, זרעי, ביצים, חלב) ומקום מפלט במהלך משבר כלכלי ופוליטי.

  רוב תושבי מרוקו הינם מוסלמים, אך כאשר אנשים משתתפים בתחרות הפוליטית כשהדת היא הגורם או הצידוק, הרי שהאיסלאם מתגלה בהרבה צורות. קבוצות של עלמאא מתכננות  בחשאי להכתיר סלטאן חדש, מכריזים על טקסטים חוקיים חדשים ועוד. הזאויה (מסדר צופי) שגשגה ועודדה התנגדות כפרית, משכנם לעיתים הפך למרכז דתי-מסחרי ועוד.
  ערי מרוקו נכנסו לתחרות על הקצאה של משאבים נדירים. התחרות חסרת התקנה בין רבאט לסלה עדיין קיימת, היה עליהם לחלוק ביניהם את נתיב היציאה לים . תמיד היה להם יחסי מסחר נרחבים. יתרה מכך, ערי מרוקו התפלגו פנימית לתוך יריבות בין עירונית, מחוזית ויריבות רבעית (רבע של עיר), שכן הרבעים במידה מסוימת היו יחידות עצמאיות ובהן אמבטיות ומסגדים משלהם. כל רובע התמחה בתחום מסוים של מסחר. היריבות בין רבעית לא פעם באה לידי ביטוי דרך מונחים דתיים כגון: יהודים מול מוסלמים. 

עמ' 72-80 קבוצות מעורבות הפלגים שתוארו לעיל בתחילת הספר, הם פלגים שנתהוו מתערובת של רגשות ואינטרסים, כשבד"כ האינטרסים גוברים על הרגשות. ווטרברי נותן כדוגמא את הקשרים והיריבות בין הסאסים (תושבי העיר סאסי, עיר במחוז אגאדיר) לפאסים (תושבי העיר פאס). הפאסים נחשבו לסוחרים העשירים יותר ובעלי ההשפעה הפוליטית, כיון שהחזיקו במשרות האחראים על המס או על הרשיונות. את הסחורות שמכרו הרוכלים הסאסים היו מייבאים הפאסים ולכן היו הסאסים תלויים בפאסים בכמה בחינות והרגישו מחויבים להם. המבנה העיקרי של תתי הקבוצות המעורבות הוא כקבוצת קליינטורה (Clientele Group). קבוצות אלה בד"כ מאמצות דגם הנשען על סנטימנטים קדומים, אולם הן נוצרו למעשה מתוך אינטרסים חומריים מובהקים, לדוגמא מספר כפרים קטנים או שבטים המתאגדים לצורך מאבק על מים או מרעה כנגד קבוצה אחרת, רוכל המשתמש בשושלת היוחסין שלו לתפוס פינה טובה בשוק, או מגייס עובדים למפעל שמגייס בעיקר מקרב בני משפחתו. הקליינט נותן איזו שהיא מתנה לפטרון ומצפה בתמורה להגנה או אף לחלק מהשלל. אלה קבוצות פטרימוניאליות גמישות מאד הניתנות לתמרון. במרוקו יש לקבוצות אלה היסטוריה ארוכה, במיוחד בנושא האינטריגות בתוך המח'זן, בנוגע למינויים לקאידים ומושלים, כשהמלך מנצל יריבויות ומתמרן את הניצים.

קבוצות המתבססות על אינטרסים כיום קשה למצוא במרוקו פלג או קבוצה שמגדירים עצמם על פי מעמד. מרבית הפלגים מגיעים מקרב בעלי היכולת. אמנם יש ועדי עובדים המייצגים פרולטרים, אך אין ארגונים משמעותיים המייצגים את האינטרסים של המעמדות הנמוכים ובעלי העסקים הזעירים. אולם ישנם כוחות חזקים שיוכלו להוביל בהמשך לאיחוד חלק מהפלגים. האספק המרכזי בהתנהגות הפוליטית במרוקו הוא השימוש בכוח לצרכיי התגוננות. רוב הפעולות הפוליטיות במרוקו, במודע או שלא במודע, הן לצורך התגוננות. השחקן הפוליטי ינסה בד"כ להגדיל את עושרו או השפעתו. אולם שחקן נבון יבין בד"כ שכאשר הוא מרוויח, ייתכן ויש מישהו שמפסיד. בנוסף לכך השחקן הפוליטי החזק יעדיף להימנע מראוותנות על מנת לא לגרום לקנאה או לפחד בקרב יריביו. הכוח הוא כלי שנועד לא לתקוף את החלש, אלא להגן על מה שיש לחזק. לתפיסה זו יש השלכות משמעותיות בפוליטיקה המרוקאית שלאחר העצמאות. אדם במרוקו בד"כ נסמך על רשת של בריתות, שלעיתים הן חסרות משמעות כשהן נכרתות, אך האדם יעדיף בד"כ שיהיה לו בן ברית במקרה הצורך. בכל מקרה כל מערכת יחסים במרוקו היא זמנית והאויב של אתמול יכול להיות בן הברית של היום ולהפך. המרוקאי יימנע בד"כ מלעשות בחירה בין שני בעלי ברית. אם האדם נאלץ בכל זאת לבחור מבין שני בעלי ברית, הוא לא ינתק את הקשר עם האחר וישמור על האופציה קיימת, כיון שהתבוסה במרוקו היא דבר זמני. כך המלך מחמד החמישי תמך מאחורי הקלעים בהקמת התנועה העממית ב – 1957, אך גם דאג לכך שאם תיכשל כישלונה לא ידבק בו. המרוקאים מתקשים לקבל אדם הפועל לבדו ומעדיפים בכל מקרה לחבור לקבוצה. רק מעטים יכלו לפעול במרוקו כבודדים (המוראביטון לדוגמא או מכשפים או מלומדים נוודים). אדם שהרג מישהו מבני שבטו ונאלץ להימלט, יחפש מפלט והגנה בשבט או כפר אחר. המרוקאי תמיד יגדיר עצמו על פי הקבוצה אליה הוא שייך. הקבוצה היא מסגרת מאד חשובה. אבל בתוך הקבוצה יש לפרט חופש נרחב יחסית. מעבר בין קבוצה אחת לשנייה והמעברים הם אף תכופים ומקובלים. חברות במספר קבוצות גם היא אינה נדירה. המרוקאי מקדיש את רוב זמנו לבניית בריתות וקשרים. הוא מודע לכך שגם מרוקאים אחרים עושים זאת והוא חושש תמיד שמא יידחק החוצה. מסיבה זו לאלמנט הקשר יש מקום מרכזי בפוליטיקה המרוקאית. ישנם דרכים רבות לבנות ולחזק בריתות, אולם מה שמקשר בין כולן הוא הכלי של חוב מוסרי וכלכלי, שהוא למעשה היסוד של שיטת הבריתות. אדם שמחוייב לך, מכל סיבה שהיא, אינו יכול להפוך לאויבך בקלות ובד"כ יהפוך לבן בריתך. עוינות וקונפליקטים הם חריפים ביותר בקבוצות ובריתות, כיוון ששם השליטה המוחלטת והחלוקה הפטרימוניאלית נקבעת. התחושות כלפי קבוצות יריבות הן פחות חריפות ויותר פורמליות. מטרות ריאליות לחלוטין יכולות להפוך לבלתי מושגות בשל טינה. המאפיין האחרון של בניית הבריתות ובכלל כל פעילות חברתית הוא מאפיין החיקוי, שנובע מהאוריינטציה של קבוצה. התנהגות חייקנית היא זרז בהפיכת בריתות לפונקציות פוליטיות מודרניות. הגירה פנימית מהכפר אל העיר יכולה להוות (ובד"כ מהווה) דרכי תקשורת מוכנות להתפתחות התארגנויות פוליטיות. אם קאיד שבטי או אמע'אר (Amghar) יצטרף למפלגה מסוימת, כל השבט יצטרף. אדם לרוב יעשה בחירה פוליטית מסוימת רק בגלל שאביו או אחיו עשו כך לפניו. בחירה מסוג זה נלקחת רק לעיתים רחוקות תוך התחשבות בתכנית או אידיאולוגיה, אלא בגלל שגורם מסוים אומר שזהו דבר טוב. כסוג של שיטה פוליטית וחברתית, מרוקו, ובאופן כללי האזור התרבותי אשר היא חלק ממנו, מעלה שאלות חשובות לגבי התפיסות שלנו על פלורליזם פוליטי. בקרב חוקרי מדעי החברה המערביים נהיה מקובל שהחיכוך שנוצר בין קבוצות המתחרות זו בזו גורם לאינטגרציה שלהם בחברה המורחבת, לנאמנות המוחלטת שלהם לשיטה הפוליטית ולהסכמה על מטרות שיש עליהן הסכמה רחבה. בעוד שהקונפליקט שנוצר משמר את הזהות הקבוצתית הנפרדת, הוא גם יוצר את היכולת להתפשר בחיפוש מטרות ייחודיות ולהכיר בלגיטימיות של קבוצה אחרת באותה השיטה. כמובן, האלמנט החיוני כאן הוא הקונצנזוס, הקבלה של חלק או כל או רוב השחקנים הפוליטיים במערכת של חוקים ואמונות כלליות שמספקים מסגרת אשר בתוכה זה לא רק בטוח אלא גם מועיל לא להסכים. הפלגים המפוצלים המתחרים בזירה הפוליטית במרוקו כיום הם מגוונים בגישה שלהם כלפי השיטה – מבוז ועד למבוכה. למרות זאת זוהי שיטה נוחה, מוכרת ועבור האליטה גם משתלמת.

80-106 הקדמה לאליטה המרוקאית בשיטה של המזה"ת קיימת שיטה קיימת שיטה תחרותית בתוך מערכת דמוקרטית מסגרתית.בשיטה המרוקאית כל ניסיונות קבוצה להגיע לטוב או לרע מושתקים על ידי האחרת. במרוקו לא רק המלוכה מספקת כוח מספיק חזק כדי לעמוד בפני שינוי.מונרכיה מתקבלת כמעט על ידי כל השחקנים הפוליטיים מבלי שאף אחד מבין מה הטוב ביותר הכוחות השונים המתחרים במערכת הפוליטית הם שונים ומגוונים .איזה שחקנים משתתפים במשחק זה ואיזה חלק הם לוקחים יופיע במאמר הבא. האליטה הפוליטית המרוקאית גודל וסגנון מרוקו מוצגת כמדינה אשר חוותה משבר בין שתי דורות .לעיתים רחוקות זה גרם לדחיית המבוגרים ע"י צאצאיהם,המרוקאים הצעירים התקשו לקבל את השיטה של טרום הפרוטקטורט.למדינות אחרות היו לפחות שלוש דורות של התקשרות עם מדינות מתועשות והאזור עצמו בתקופות מסוימות הי תחת השלטון העות'מני במדינות כאלה התמערבות דרך מערכת החינוך היתה לאורך כמה דורות.במרוקו קשר כזה היה מועט לפני 1912 והיא קפצה משלטון מסורתי למיובא בין לילה .ניתן להוסיף לכך את האינטרס הצרפתי ולכן ניתן לדבר על דור אחד.רק חלק קטן מהמרוקאים נהנו מהמעמד הצרפתי.וקבוצה אחרת הכירה אותה דרך הצבא וקבלת תפקידים אדמנסטרטיבים.שתי קבוצות עיקריות האחת עירונית והשניה כפרית.שתי אלו ירשו כוח אדמנסטרטיבי וצבאי ע"י התאחדותם לאחר 56.מושג זה של אליטה אומץ על ידם.לטענתו של ריימונד אהרון המרקואים הם סוג של מיעוט סטרטגי.ולכן האליטה המרוקית תואר פה כבעלת כוח השפעה על קבוצות שונות באוכלוסייה. והשפעתם התקבלה על ידי קבוצות הקליינטים שלהם שיכולה או לא יכולה להיות מאורגנת.הם יכלו להיות סטודנטים,עולמאא מפלגות וכו'. מובלי קבוצות האלה היו בד"כ שרים.האליטה רחבה יותר ומכילה בתוכה גם את האופוזיציה.חינוך והשכלה אינם קריטריונים לקבלה לאליטה חדריה עליהם היא דרך קואפטציה כמו חברי העולמאא והשורפא. העולמאא מקבלים לגיטימציה מהמלוכה ולעיתים יש להם הכוח להשפיע על מקבלי החלטות.והמלך לא מעוניין לפגוע במעמדם.כמו כן עם המוראביטון והשורפא אין להם כוח פוליטי רשמי אך יש להם פרסטיג'ה ניתן להבין כי האליטה המרוקאית זכתה למירב הכוח במרוקו.הגדרה מוחלטת מידי כי כוח פולטי של אדם במרוקו הוא לא פרופורציוני למשרתו.לדוגמא משרת הקאיד. כיום הוא בעל חשיבות מוגבלת.אך אם הוא מקורב לשר יש לו כוח השפעה רב.הוא מקבל את כוחו מהקבוצה אשר מינתה אותו ולא מתפקידו.תפקיד פורמלי לא תמיד מצביע על כוח פוליטי.גם הארגונים לא ממשלתיים כמו באיסתיקלל לפני העצמאות מזכירי המפלגה לא היו חברי הקהילה הבכירה למרות היותם חשובים מאוד לארגון.חלק מהתפקידים האדמנסטרטיביים כופים מעמד אליטה על משתתפיהם חברי הקבינט המלוכני וראשי כל המשרות הלאומיות.הקאידים, השגרירים נציגי המפלגות המרוקאיות,הם באליטה הפוליטית בנוסף גם אנשי הצבא הם מעל לאליטה פוליטית הם שומרים על המדינה והם תומכים בכל החלטה המתקבלת. הרקע של האליטה הפוליטית ניתן לזהות את האליטה כיום על ידי ההשכלה הגבוהה אשר ניתנה לה במיוחד לפני 1936 שמהערכת מינתה אליטה על ידי השכלה.רק מעטים הצליחו להגיע לאוניברסיטאות בין השנים 1912-54.הצרפתים הקימו בתי ספר מוסלמים בערים הגדולות אך המטרה לאכלס ברובם את האזרחים אשר הגיעו מצרפת היה על מתיישב מרוקאי לעבור סידרה של בחינות כדי להתקבל מוסד להשכלה גבוהה בארץ אחרת ניראה כמשימה בלתי אפשרית.ואלו שהצליחו בבחינות אלו היו ברובם ממעמד הביניים העירוני שהיה להם מוטיבציה למצוא מערכת חינוך טובה לילדיהם.במקביל להם הוקמה מערכת חינוך שהונהגה על ידי הלאומיים שהייתה לימודים מודרניים אשר שולבו עם לימודי עריבת ודת.היו שתי מערכות חינוך האחת ארובנית והשניה פתוחה לילדים בעלי יכולות סוציאליות נמוכות.בוגר ביה"ס כזה לא יכל ללמוד במוסד להשכלה גבוהה ללא ידיעת השפה הצרפתית.ההרכב החברתי של האליטה החינוכית לא היה שונה ממה שהפרוקטטורט היה אמרו להקים.משפחת אשר הכירו אחת את השניה מפז וראבט אשר התחתנו בינהם לבסוף היו גם חברים לספסל הלימודים והייתה להם הרגשה אליטיסתית.אותם אנשים אשר הקימו את התנועות הלאומיות בסופו של דבר במרוקו.ארגונים אלו הוקמו למטרות אחרות בתחילה הן נטו לחקות את הארגונים אשר הוקמו בפריס.קבוצות אלו אשר יצרו בסופו של דבר את האליטה הפוליטית של מרוקו כיום.ושורשיהם נמצאים בפרוטקטורט. האינטימיות של אותם קבוצות נגרמו על ידי שתי גורמים האחת היכולות להינשא בתוך המשפחות של בני מהמפלגה וההכרה הדדית עמוקה של אנשים אלו.קשר כזה לא יאפשר לפוליטיקה לפגוע ביחסים אישיים.האליטה הפוליטית במרוקו היא מועטה ולכן יש לה דפוסי התנהגות משלה.ואלי שתגדל היא תצטרך לסגל לעצמה דרכי התנהגות אחרת.ויחסים אינטימיים כפי שהיו גם יפסקו.לאחר העצמאות למרוקאים נפתח והזדמנויות שונות.ותוצאות של כך ניכרות רק עכשיו המשתתפים החדשים צעירים מידי או לא מנוסים כדי להתוות רשת פטרונות א ו קשרים כלכליים בדומה לאליטהה של הפרוטקטורט .דור זה יהי הראשון שפחות מעורב בקונפליקט מזה שירש אותו.הי והבדליים רוחניים בין הדור הזה לבין הדור הקודם.מאבקים לא נדחפו עד לכדי מצב של אקסטזה חלק גדול הכחישו למשפחותיהם וחלק לא התלהב למלא אחר רצונם.האליטה הפוליטית אשר שלטה לאחר 56 ערבבו וניצו צורוצ שלטון קודמות לניצול למטרות חדשות.וניתן למצוא כאן מרכיבים דומים להתווית מדינות חדשות.הדבלים קטנים בין מדינה למדינה בתחום הפוליטיקה והם נובעים מהסגנון הפוליטי.במרוקו מערכת האמונות לא מקרובת לשום מערכת אמיתית.שמדברים על העדרה מדובר על נורמות מקובלות שלא מוגנות על ידי סנקציות.המפלגה יכולה להיות כל קבוצה כל קומבינציה של קבוצות ברית שקוראת לעצמה מפלגה פוליטית שהוקמה על ידי רקע דומה במקרים מעטים מגיעים ליסודות אמיתיים של מפלגה כזו כמו בשנת 37 שהיה פיצול באיסתיקלל וחלק סרבו לבחור בין הצדדים כי טענו שזה ויכוח סרק.ב45 נושרי מפלגה זו הקימו את ראשיד מולאן וקבוצות אחרות הקימו בריתות חדשות אך שמרו על אופי של הקבוצה הקליינטית.במישור הלאומי הסדר הפוליטי נשמר על ידי שמירה על שיויי המשקל בין קבוצות קליינטיות מנוגדות.בתוך ארגונים האלו יש מצב של מתיחות ושיווי משקל כי לווסת שינויים שעלולים לצוץ במקומות כאלה.קבוצות כאלה נכנסות למצב של מאבק ישיר שיטה ידועה עוד מימי הפרוטקטורט באזורים שבטיים שונים הייתה דמות קדוש אשר לא הייתה חמושה ואל היה יכול להכפיף את רצונותיו חוף מיישור מחלוקות הוא היה דואג לבחירות.אחד מתפקידיו החשובים היה להקנות המשכיות למערכת פוליטית ללא המשכיות.פעולת המתווך נעשתה בתוך הקבוצה הפוליטית ע"י המלך.אצל המרוקאים ניתן לראות לאורך השנים מעין איזון סטטי. הדרך היחידה לערער זאת על ידי הקמת כוח מרבי מסביב לשליט ואידיאולוגיה מסוג מסוים. במרוקו לעיתים שליטים יכולים לנכס לעצמם תכונות מסוימות ולקוות שהאוכלוסייה תתמוך בהם.במרוקו האדם היחיד שיכל לעשות זאת היה אל-פאסי שניקרא ה"זעים" אשר נישאר מנהיג על יד קשרים מפלגתיים שונים. למרות שהUNFP טענו למודרניזציה הם עדיין היו קרובים יותר לשיטה הישנה ועוצבו רק כדי לברוח.וגם איבן בארקה הפך להיות מעין מנהיג על-זעים.הפוליטיקה המרקואית לא ששה להרוויח מדפוסים ישנים. העובדה הזאת מייצגת את האלמנטים המעניינים של הפוליטיקה המרוקאית. האיסתיקלל לדוגמא ביקש מכלל הלאומים המרוקאים לתרום להם את עור הכבשים אשר נטבחו כדי שיוכלו להמיר זאת בכסף.דוגמאות כאלה היו רבות והן יכולות להוות לנו מעין דוגמא לפוליטיקה המרוקאית. אדרהן אשר נולד בשבט ברבי במרכז הרי האטלס.ניסה בטקס שניקרא בער 'לאלץ את יריביו הפולטיי להיכנע לו רק שיריבו הפוליטי היה מחוכם לו מאחר שהיה יותר מעורב בדפוסי טקס זה הצליח לנכס לעצמו את טקס זה ולהביס אותו בבחירות.לעיתים גם שבט מאמץ לעצמו דפוסי שלטון. אסונות טבע ותקופות קשות ניצפים כפשע של השלטון עצמו.דפוסים כאלה היו מקובלים לדוגמא אנשי דת שיצאו כנגד החוקה המרקואית בטענה כי היא איננה עולה בקנה אחד עם ההשריעה. והטענה העיקרית היא שרק העולמאא יכולים לטעון מה הוא שלטון תקין. האליטה במרוקו היא חברה הומוגנית שהדרך הפוליטית שלה שטחית ומעורבת פולקלור וחוויות מסורתיות. כותב הספר מוציא את האליטה ככאלה אשר משתמשים בכוח להגנה או להקמת יחסים של שיתוף פעולה.ותמיד נהנים ממצב של איזון. ולמעשה לא הייתה בריחה מהעבר סגנון העלית היה מורכב בעיקרו מכמות המשתתפים הקטנה שבו ומאינימיות של משתתפיו. וזהו רק עניין של זמן עד שאליטה זו תפרוץ את גבולות האינטימיות שלה ואת סגנונה. מרכיבי האליטה מעמד הביניים העירוני להיות פאסי זה אומר להיות בעל המחשבה הנכונה ולא להיוולד בעיר פז. ולכן ניתן לומר כי האליטה היא פאסית במקורה.כי פז היא המקור ההיסטורי העירוני היחידי במרוקו. ועד לאחרונה גם המרכז התרבותי היחידי.אינטלקטואליות והתנהגות חברתית והם המרכיב העיקרי של האליטה המשכילה. בשני האחרונות תפקיד זה הוחלף ע"י קסבלנקה מלבד הקהילה אירופאית והיהודית שמקורן בעיר פז.ואין חובה לחיות בעיר פ כדי להיות פסי. משפחתו של אדם ולא מקום הוולדו הם קובעים את שורשיו.כמו שהפאסים של קסבנקה היו ידועים בזה כך גם אלו אשר התיישבו במרכזים מסחריים ובעיקר בנמלים שם יכלו להיטמע עם האליטה המקומית. בצורה כללית האליטה של מעמד הביניים חלקו צורת חיים וחלקו אותן גישות לכיום כוח והשפעה לכלולם היו שתי דפוסים עיקריים.הם היו בורגנים כי חיותם הייתה תלויה במסחר ובנכסי דלא ניידי וחיו בערים אשר הוטרדו מהשבטים הסובבים אותם. הם לא ניסו להיכנס למערכת המקזאן שהתייחסו אליה כמגינת קשריה המסחריים. הפקר מתייחס לערי מרוקו כצורה של בורגנות מרוקאית בכלליות לא על ידי הואליגרכיה של פז. המשפחות בפז מוחלקות לשלושה קטגוריות משפחות המקזאן משפחות השארפיות ומשפחות המסחריות. החלוקה היא לא מערופלת מפני שכל קבוצה מעידה על עצמה ככזו. ויש משפחה של פאסים של נכסנת לקטגוריה הזו. הם התרחקו משירות הממשלתי ומהמסחר והדגאו רק בידיעת האיסלאם על ידם.אך הם לא היו השאורפה.המשפחות האלו שירתו את המקזאן בתקופות ארכות של זמן לפעמים מאות על בסיס של ירושה ויש המתזמנים אותם התקופה של מולאי איסמעיל.ומשפחות המחזאן גם הן מחולקות לשני סוגים אלו ששירתו כוזירים באדמנסטרציה המרכזית ואלו שהיו נציגים מקומיים בעיקר קאידים .מעטים אלו מהקבוצה השניה אשר קיבלו הכרה. אל גלאו יהיה אחד מיוצאי הדופן.והיו משפחות אשר איבדו קשריהם בעקבות שירות ארוך שאריפי. והיו כאלה אשר ייצגו את המחזאן בצורה מקומית ובינתיים יכלו להידרש לתרבות מסוימת –הם היו מעבירים את משרת הפאשה מאב לבנו.בשנים המעטות של המערכת הישנה מספר משפחות שהיו עסוקות בעבר במסחר עברו להיות דומננטיות במחזאן.ניתן לראות כי רק משפחות כאלה לשמור על פרסטיגה פוליטית בתקופת הפרוטקטורט היו אלו שהיה להם בסיס כלכלי מוצק שלא סמך על תפקידיהם באדמנסטרציה הבחנה עצמה זה גם לגבי משפחות המחזאן בזירה המקומית.שני פקטורים עבדו שם תחת הפרוקטורט היו כמה משפחות אשר היו חזקות כל עוד הם שמרו על משרותיהם במקזאן.כך יכלו לבנות מערכת פטרונות לוקאליות או מרכזית.כל מערכת שת"פ והפטרונות שלהם נבעה מעצם אחזקתם במקום עבודתם.הם היו מקופחים מכל פטרונות ע"י האדמנסטרציה הצרפתית.השמו אותם בצלליות שלהם והם רות את הכוח שלהם אט אט נמוג.והגורם השני כמעט כל המשפחות הקודמו של מהחזאן בחרו את האדם הלא נכון ב 53 שמוחמד החמישי גורשו חלקם העדיפו את איבם ערפה כתוצאה מכך חלק מהמשפחות איבדו את כוחן ולא יכל ולקבל אותו גם לאחר מ 56 מאחר ב 53 יצא להם שם רע. והם כבר לא יקבלו את חשיבותם יותר.בשנים האחרונות ברור כי המרוקאים האלו הייתה להם פופולריות משל עצמם הם היו בני ברית חשובים מצד המלוכה . משפחות המחזאן האלו נשארו ללא פגע מאחר שהם היו בעלי עצמאות כלכלית ששמרו על מעמד המלוכה והפטרונות ההיא ששמרה על ממעמדם בכך שהם לא היו צריכים לבחרו בים הצדדים ב 53 ולסכן את מעמדם. השארפי הוא עמד שקרל להגן עליו אם בגלל שמו וקל לרשת אותו לא ניתן לגנבו וערכו לא עומד הרוח הדתית נושבת בחזקה בחברה המרוקאית ולכן השריף יזכה להגנה גדולה . הרי כל השאריפים הם צאצאי הנביא. בעיה העיקרית היא בהעברת הבארקה .לעומת זאת פז בעיה של הבארקה היא לא העיקרית כמו הגדרת הפרסטיגה החברתית של המשפחות השאריפיות כמו הכבוד שניתן לענפים במשפחות שניתנו עפ"י חינוך וידע.היה הבדל גדול בעושר אצל השוארפה חלקם חיו בעוני גדול וחלקם קיבלו עושר ע"י נישואין למשפחות סוחרים או ע"י עצמו. וחלקם קיבלו תפקידים אדמיניסטרטיביים וניתן לראות גם שאריפים שהיו מעורבים גם במסחר וגם בעבודות ממשלתיות חלקם הניכר זכה בשמם הטוב על ידי קשרים עם משפחות אחרות ומתן הבארקה. המשפחות המסחריות בפז היו ידועות בכל מרוקו. הם ייצגו את משפחת פאסי בכל מרוקו הם מייצגים את הגרעין של המשפחה הפאסית וכמה מהן היו מעורבות עם מסחר ברחבי כל העולם.ומיקומה של פז כמקום חשוב במסחר וכעורק ראשי ורשת זו הדומה ל מעמד הבורגני בארופה לפני המהפכה התעשייתית.התלהבות המסחרית של המאה ה19 גרמה להתפתחותם של גרעין הסוחרים גם בערים אחרות. למרות התהליך שהיה מובלט בתקופת הפרוטקטורט.זו תהיה טעות לבחון את מעמדם של האליטה המסחרית למרות העליות והמורדות שלמרכיביה מאחר שתוצר התכנית הזו הייתה ועלייתו של השוק הלאומי שעודדה על ידי צרפת. משפחות המסחר וקשריהם כו לשורשיהם היו בעבר.צאצאי המשפחות המסחריות האלו היו אחראים על הקמתם של תנועות לאומיות ומ56 הם סיפקו תרומה כבירה כאליטה הפוליטית הסגנון של האליטה הפוליטית טמועה בתוך נורמות ההתנהגות של משפחות אלו. צאצאי המשפחות הלו מפז היו בעלי ההשכלה הרחבה ביותר העושר הגדול של משפחות הפאסים היה מוגזם בשנים האחרונות.במיוחד על ידי שמאל שרצה לבקרם כמעמד מנצל. ב48 דורגו המשפחות הפאסיות העשירות ביותר רק לשלושה הייתה הכנסה מעל למיליון דולר. אך עדיין העושר הזה במובנים מרוקאים הוא בל ישואר . המשפחות שהיו כאלה היו האנשים העוסקים בצמר וביבוא.הם היו בעלי תפקידים חשובים יותר מחנוונאים.הקבוצה של היצואנים בנתה קשרים בחו"ל ובמחוזות אחרים. קבוצה זו של פאסים שהייתה מכירה את דרכי העולם הגדול הייתה המקור הראשון למודרנזציה של מרוקו וקבוצה רצתה בעקבות כך ללמוד את דרכי צרפת. ב1905 שנבדקו הסוחרים עפ"י חשיבותם הכלכלית ניראה כי אנשים אלה חשיבותם בייצוא והייבוא גם כאן ניראה את משפחות הפאססים המובילות.כמו במשפחות המחזאן היו כאן תנודות אבל ההסבר היחידי כאן הוא פשוט מזל.האליטה המסחרית בפז פיתחה את הקמת הבריתות לרמת אומנות החריפות הפאסית הפוליטית והכלכלית התנגשה בשוק הכלכלי החדש.היו פאסים מעטים שהבינו כי ע"י החינוך בניהם יולכו להילחם בשטחים אשר הם נכשלו.בנים אלו שלמדו בקולג'ים הפרנקו מוסלמים הכפו לליבה של התנועה הלאומית המוקדמת וקול הלאומיים עם הצרפתים.קולג' מולאי אידריס בפז סיפק רוב של אנשים חשוביםרוב מרכיבי התנועה לאומית היו מאלו שסיימו את הקולג'ים של קסבלנקה ומרקש.אל ושסיימו בהצטיינות ילכו ללייצ'י להיבחן בבחינות הבאות חינוך גבוהה היה יכול להיות מושג בצרפת מזה"ת לא פלא שהשפה המעודפת על האליטה היא צרפתית וזה התנאי לכניה למועדון החברים.אך היו גם כאלה שבקושי דיברו צרפתית.והיו כאלה שהרגישו מחויבים ללמוד צרפתית.כמו שחינוך הצאצים נועד להגנת הרכוש המשפחות כך גם הנישואים הפנימיים. נישואים בתוך המשפחה נועדו לדוגמא אצל השאריפים לשמר את המשפחה.סוגי נישואים אל ובאו לשרת כמה מטרות שהרכוש ישאר בתוך המשפחה שאדם מוכר מכיר את הקשרים במשפחה וישמור על רכושם וניתן תמיד להיפטר ממישהו לא רצוי בטענה שהילדה מובטחת לדודן שלה.ולעתים זה לא היה מצליח והמשפחות היו מתחתנות עם אנשים זרים. השאריפים באופן כללי לא איפשרו דברים כאלה.ולעיתים צרכים כלכליים איפשרו את חיתונם של שאריפים עם סוחרים בטענה שדבר כזה יכול להביא מזל טוב לעסקים בנוסף התחתנו סוחרים אלו עם אנשי המחזאן להבטיח נדיבות האדמנסטרציה. אם גדילתם של תנועות הלאומיות רשויות הפרוטקטורט היקשה על ארגון בצורה פתוחה.וצערי הלאומיים הבינו כי ניתן בקלות איחוד משפחתי להפוך לישיבה פוליטית ולמעשה הנישואין עצמם ועכל הסצינה מסביב יכול להוות בסיס לפוליטיקה ללא כל מעקב של הרשויות מסביב. מקום הנישואים הפוליטים להיות מבוטא יותר לאחר 44 כשבורגנים פינו את מקומם ללאומיים ובמיוחד לאיסתיקלל היום זה למעשה רשת של נישואין שמערכים את כל הבורגנים של כל הערים הגדולות.ויש ניסיון לעיתים גם לקשור את המשפחות הכפריות האב שמארגן דברים כאלה אין לו ביטחון שזה שירוד.נישואין,השכלה,מסחר ופוליטיקה הם חלק מסממני הבורגנים האורבנים. מפלגת האיסתיקלל מתייחסים אליה כמפלגת הפאסים חלק גדול מזה נכון כי המושכות רוב הזמן נימצאו בידיהם.ב44 היה דפוס חדש בפעם הראשונה דרשו עצמאות מלאה למרוקו. ופעילות המפלגה מומנה על ידי הבורגנות המסחרית.המלחמה גרמה לחלקם להיות עשירים יותר והם הרעיפו מטובם על הלאומיים.הם עשו זאת ממספר סיבות המלחמה עצמה גרמה להתרחבות של אינטרסים צרפתיים במדינה היה חשש של קפיטלסטים מרוקאים מפני הדחתם על ידי ירביהם הצרפתים. והפרוטקטורט הציע חוזים והעדפות למניהם כלפי הצרפתים ולא המרקואים. ולכן הישועה הכלכלית הייתה אמרוה להגיע מהוצאת שלטון הפרוטקטורט המשכילים אשר למדו בצרפת תהיו אמצרוים להתעמת עימם. כל המערכת נותבה על ידי מפלגת האיסתיקלל.מערכת ששימרה עצמה עד תקופת העצמאות עם כמה הסתייגויות הקפיטלסטים המרוקאים רצו לשמור על כמה שיותר אפשרויות כלכליות.ולכן הם שמרו על קשר של כל מיני קבוצות פוליטיות אשר עלו לאחר 56 והאיסתיקלל לא מושך את הקבוצות המסחריות כמו שבד"כ עשה.הוא השיג את מטרתו הפרוטקטורט נגמר.הרעיון העירקישנתור היה לשמור על מרחק מכל המפלגות הפוליטיות אך לא לנתק את הקשר עימם כלל.ארגונים של התעשיינים במרוקו שהוקם ב56 היה קרוב לאיסתיקלל מזכיר המפלגה היה ידוע בחוגי האיסתיקלל לאחר פיצול האיסתיקלל ב58 גם הרוח הפוליטית של איגוד זה הייתה בירידה.אי היכולת להיות מזוהה עם קבוצה פוליטית חיזקה את מקומם של הבורגנות העירונית באדמיניסטרציה של מרוקו העצמאית.ולהתעלם מלהניח את העמדה הזו ולא להביא על עצמו מונרכיה אשר מעדיפה קשרים פוליטיים .המשפחות המסחריות לעולם לא השאירו את המשרות הממשלתיות רק למשפחות המחזאן.לעיתים הסולטאן קרא יועצים מבחוץ שיטפלו בעניינו הכלכלים.מהעצמאות הבורגנים טיפלו בשני המימדים האלו מאחר שהאדמיניסטרציה מ56 התרחבה הוא היה זקוק לעוד אנשים בשירותי הנחיצות שהבורגנים יכלו למלא.עדיין לא הצליחו להדביק את הפער ההשכלתי אשר נפתח בתחילת תקופת הפרוטקטורט ובינתיים האליטה האורבנית זכתה למעמד ממשלתי גבוהה.מלוכת הציבור ומימון סמי-ציבורי שהאליטה המסחרית בולטת לעין.המדינה הייתה אחרית משנת 56 לחקל מהכלכלה כמו בנקאות ומוסדות אשראי וכו' אישורים לייצוא וייבוא וכו' חשוב שלמסחר תהיה אדמיניסטרציה ניטרלית לכן אין פרוייקט גדול שלא יזכה לאישורה של הממשלה ולכן אולי על ידי תכנון ויאם לאו הם הצליחו למקם אנשים שלהם במקומות נחשבים.

עמודים 108-118 רווחת האליטה המסחרית היא פונקציה של שתי עמדות הנותנות פרילווגיה באדמנסטרציה, שיכולות להיות מכניסות בפני עצמן, ושל עסקאות מסחריות ("בעלות סיכון") הנהנות מהגנה ממשלתית.עם כל זאת עם גידול ההשכלה (קרי: האנשים המשכילים) לאחר 1956, המונופול של המומחים מדלדל. האליטה המסחרית תעשה כל מה שהיא יכולה למול הכוחות שהם הארמון על מנת להגן על מעמדה הנחלש באופן הולך ומתגבר. באותו זמן כל חברי האליטה מודעים לכך שבריתות אינן יציבות באופן מדאיג וששילובים אפשריים הם כמעט ללא גבול. אף חבר לא מעז לחזות מי יחבור עם מי או מי יהיה מועדף הארמון מחר. קשרים עם כל הקבוצות חייבים להישאר פתוחים/ באופציה רק למקרה הצורך. חלק מחברי האליטה העדיפו קבוצה אחת יותר מהשנייה (KARIM LAMRANI וה- UNFP או THE SEBTIS והאיסתקלאל), למען בטחונם שיש להם ארגון לשוב אליו. הקשרים המסחריים, חומריים, חברתיים של הבורגנים האורבניים חצו דרך כל הגבולות הפוליטיים. כל חבר קבוצה הוא חבר של מספר מערכות בריתות, וכל ברית יכולה לסתור את רעותה. יכול להיות שיש לנו תהליך ייחודי של חברות חולפות, אבל שתוצאת הקשר דומה לזו של חברויות רבות בארגונים התנדבותיים בחברות מערביות. חוסר האפשרות הקרוב של מעקב לאור דוגמאטי נגמר בגלל הבריתות וקונפליקטים, ומכאן השימור של בחירת קבוצה. מכיוון שלנישואי בריתות הייתה התייחסות בפרק זה, זה יהיה לא כשורה לא לסכם את מה שמתאר חלק מכל מיני קבוצות פוליטיות קונבנציונאליות. הברית מקיפה חברים מהמשפחות- BEN SLIMAN , KHATIB , BOUCETTA , BOUJIBAR , HASSAR . יש לציין שהקשר המסובך המשתרע, פתח דלתות לכל ארגון חשוב במרוקו כולל הצבא והארמון. כל מיני חברים של המשפחות השונות נחפזו להבהיר שהקבוצות המשולבות לעיתים קרובות מתפקדות כבריתות לפחות במובן הפוליטי עם תוכניות לפעולה. אחד החברים ציין שכאשר הם באירוע משפחתי הם לעולם לא דנים על פוליטיקה. זה לא סותר את העובדה שהם כן נפגשים בקביעות והם כולם מרגישים את לחץ המחויבות המשפחתית לפחות לא לתת לחילוקי דעות פוליטיים להפריד בין חברי המשפחה. יתרה מזו, נראה שיש הדדיות בנוגע לעניינים כלכליים. שני המאפיינים הללו נכונים לגבי כל האליטה הפוליטית המרוקנית. הצאצאים של הבורגנות האורבאנית מכוננים את האלמנט השולט של האליטה הפוליטית. הם ייסדו קבוצה קטנה ששיטתה ומנהגיה זוהו על ידי מרוקנים אחרים, אם זה נכון ואם לא, כמו FASSI, ושהם הפכו להיות המובילים אחרי 1956 בממשלה ובמפלגות, דיברו הרבה על "FASSI COLONIZATION". כל שלב בחייהם העצמאיים נראה כאילו הוא תואם את המצפון הקבוצתי שלהם: להיוולד לתוך מערכת של קשרים משפחתיים, אותו חינוך בכל הגילאים, להיות ממעטי הנבחרים שקיבלו חינוך גבוה ועל בסיס זה בלבד לבנות אליטה, שירתו ביחד בתנועה הלאומית, נכנסו יחד לכלא או גורשו ולבסוף לנהל את הארץ ביחד. רבים אם לא כולם התקוממו נגד "הטורבנים הישנים", אבותיהם והשיטה הארכאית שניהלו. בשנות נעוריהם סרבו להיות ככלי בידי הדור הישן יותר בשביל מניעים כלכליים גסים. רבים בחרו במרכסיזם על מנת להוות סמל למרדנותם. אבל למרות עצמם הם שבו לאותו "קמט" בדרכם שלהם. הם לקחו את ההגנה העתיקה של ה- PATRIMONY לא בשביל אבותיהם אלא לעצמם. למרות הכל התוצאה היא זהה.עם מסווה מודרני הם אימצו את הניסיון והטכניקות האמיתיות של בניית קבוצות ובריתות של פטרונג', המעודדות מערכת ארוכת טווח של התחייבויות הדדיות וניצולן לצרכים הגנתיים. השנים של כוונות מאוחדות בתנועה הלאומית הביאו לתגובה הגנתית כלפי הכלכלה הצרפתית (המדומה למשאית ענקית הנוסעת למרחקים ארוכים). אבל עם הנסיגה הצרפתית האחידות של הבורגנים האורבאניים התפוגגה ואין להם על מה להגן למעט האחד על השני. הנכבדים הכפריים המדיניות של הפרוטקטורט קיבל השראה מהמודל של הפארק הלאומי. השבטים הללו יהיו ה- SEQUOIAS שלנו. הברברים יישארו פרימיטיביים טובים וראויים לאהבה וכבוד בצד הצרפתיים אבל ההתקדמות הסופית שלהם תהייה לדרגת קצין זוטר. האוכלוסייה הכפרית של מרוקו הייתה באופן מסורתי שחקן שולי בפוליטיקה של האימפריה השריפית. הם היו מקושרים למרכזים העירוניים על ידי המסחר וקבלת סמכותו הרוחנית של הסולטאן. הם היו מודעים לשייכותם, אך באופן מעורפל, לאיזה קהילת שבט- על, מחוז- על. אך לעיתים תכופות האוכלוסייה הכפרית הייתה רק אובייקט למדיניות המחזאן. הם מי שהסולטאן דיכא על מנת לשפר את הכנסותיו. כמובן ששבטי ה- GUISH היו יותר מעורבים באדמיניסטרציה של המחזאן בעיקר עקב מספר הנבחרים מתוכם שהגיעו לדרגות גבוהות בממשלה. בכל מקרה זה היה רק עם הקמת הפרוטקטורט שהתושבים של הסיבה הבינו שזה יהיה להם ליתרון להשתתף באופן פעיל במערכת שבפעם הראשונה בנתה אדמיניסטרציה כוללת, כגון: רשתות חינוך בהתהוות והתחלה של שוק כלכלי בינמדינתי.

אחרי 1956, המדינה הפכה למחויבת יותר לתוכניות רווחה חברתיות על בסיס מדינתי רחב. האוכלסייה הכפרית הפכה להיות מודעת לעובדה שהם קרובים למדיניות האדמיניסטרטיבית שלפחות למראית עין תוכננה לעזור להם. הם נאבקו מהשוליים למול עושרם, חינוך טוב יותר והתחכום של בני ארצם העירוניים על מנת לגבור על הפער ולקחת את זכותם באליטה.

האליטה הכפרית חוותה קונפליקט דורות, אמנם לא כפי שחוו הבורגנים העירוניים אך עדיין משמעותי. זה מסתכם בפער מנטאלי בין הקבוצה שתקרא "הנכבדים" וצאצאיהם. הנכבדים הכפריים הם בחלקם יצירה של האדמנס' הצרפתית של "ארץ הסיבה". יותר מזאת אלו היו הצרפתיים שהתעקשו לקרוא להם "נכבדים" על מנת להבדיל את הקבוצה. היו כמובן, לפני 1912 ולאורך תקופת הפסיפיקציה ראשי שבטים מקומיים שיצרו אזורי שליטה קטנים לעצמם, לעיתים בעידוד המחזאן. אלו היו "הקאידים הגדולים", שבהם דנו בפרק 2. הצרפתיים השתמשו באלו כגרעין לדרבן את היווצרות נכבדים בשבטים הנמצאים בגבול כחלק מהמרכיב השבטי או באתרי השוק. החלטתם לעיתים התקבלה לפי כבוד שניתם לאדם על ידי דורו ולעיתים מישהו לגמרי לא מוכר היה נבחר. ההחלטה הייתה נתונה לקצין הממונה על האזור והקריטריון היה ההשערה כמה יהיה נאמן לצרפת. לעיתים הקצין המקומי צ'יפר את אלו שעזרו לצרפת בפסיפקציה. לקצין המקומי ניתנה יד חופשית מה שיצר לו מעמד של "יוצר מלך". לפי AYACHE הנכבדים היוו 10% מהאוכלסייה הכפרית ב- 1950. ככל הנראה הוא כלל את הנכבדים ובני משפחותיהם. כקבוצה הם החזיקו 4 מיליון אקרס. למרות המספר הצנוע הנ"ל הם שונים מאיכר פשוט בכך שהם העסיקו אנשים משותפים שייגבו כסף עבור אדמותיהם. בין הקבוצה הזו AYACHE נבדלים 7,500 "פיאודלסטים" (כולל הקאידים הגדולים) שהחזיקו 1,800,000 X 10 דונם שעוצבו בשיטה המסורתית. המאמץ החקלאי שלהם שירת רק את מקור הכנסתם הראשי- הרווח והפינוקים הושגו ממה שהרוויחו מעמדתם האדמנס'. כחוק כללי למעט הקאידים הגדולים, שליטה פוליטית באזור הסיבה היה לא בתורשה אלא ברוטציה של ראשי שבטים שהיה להם סמכות שילוחית ייחודית (חלוקת מים, מתן זכויות והנהגת המלחמה).

הצרפתיים שינו את  המערכת שינוי קיצוני על ידי, תחילה הבאת הסיבה תחת שליטת המחזאן ואח"כ על ידי מתן יכולת קבועה לנכבדים המקומיים (שייח'ים, קאידים, MUQADDIMS) הנתונה לפיקוח מלא של קצין מקומי. מעמדם של הנכבדים חוזק על ידי הגדלת רכושם, כאשר גודל הרכוש בחברה הברברית הוא הקובע את מעמדו הפוליטית של אדם. יש השוכחים  שהתואר "הנכבדים"  הוא מטעה- הם חיו חיים פשוטים והם שייכים למעמד ה- KULAK במרוקו. הם לעולם לא יגיעו לעושרם של הבורגנים האורבנים או לא יגיעו לרמת החינוך שלהם. חלקם לא ידעו לתקשר בערבית וקל וחומר בצרפתית ואלו נדונו לתפקיד שולי בקצוות הפוליטיקה הלאומית ובמערכת הכלכלית. 

לצאצאיהם של הנכבדים הסיכוי היה מעט שונה. המדיניות הושתתה לראשונה על ידי ליוטה. הצרפתיים רצו לחנך קבוצות של מרוקנים שיהיו נאמנים לגמרי לצרפת, שישמשו מתווכים בין האדמנס' של הפרוטקטורט למקומיים ושימלאו תפקידים זוטרים בבירוקרטיה של הפרוטקטורט. ייתכן והצרפתיים הפיחו יותר תקוות באליטה חדשה זו יותר מאשר באליטה העירונית, וזה וודאי שאנשי הצבא הצרפתיים והקצינים המקומיים, מצאו את הברברים הפשוטים והתוקפניים בעלי כוח משיכה. כל מה שניתן נעשה לתחום את האזורים הכפריים מההשפעה המשחיתה של הערים הערביות והפנאטיות הדתית שלהם, מדיניות שנחשבה יותר ויותר נבונה עם התפשטות הלאומיות ממרכזי הערים.

במהלך הפסיפקציה הצבא הצרפתי הבין את הפוטנציאל הטמון בשבטי הברברי ככוח ללוחם לאחר שראו איך הם לוחמים, ועם כוונת ההתפשטות ראו בהם כמקור לכוח אדם צבאי. ללא הרבה קושי שוכנעו הלוחמים המקומיים שכדאי לילדיהם להשתלב בצבא הצרפתי, וילדיי ברברים רבים נשלחו לאקדמיה הצבאים שהוקמה במקנס. הצרפתיים רצו יותר מאשר כ"א צבאי מאזורים הכפריים. מחויבים לשפה המדוברת ברברית, הפסקת התפשטות הערבית והפצת הצרפתית, הם נזקקו למקומיים שיילמדו בצרפת שיוכלו להיות אח"כ מורים בבי"ס, פקידים בבימ"ש, מתורגמנים, מרכזני טלפון ועוזרים. כדי לבנות צבא קטן של פקידים ובירוקרטים נבנו בתי ספר לילדיי הנכבדים באזור הכפרי, שהטובים ביותר יילמדו בקולג'- אזורו- שנחשב למקום הטוב ביותר עבורם.

הקולג' באזורו נוסד ב- 1924, והיווה אבן היסוד של המדיניות הצרפתית ברברית. ברגע שילד ברברי סיים את לימודי הבי"ס היסודי במחוזו הוא יכל ללכת ללמוד לימודים מתקדמים בארוזו, ורק ארוזו גם אם הוא מאיזור הקרוב יותר לרבאט או מקנס. כל הדרכים הובילו לארוזו שם נוצר מעגל צרפתי- ברברי נטול מכל קשר לערבית או ערביות. בקולג' כל הקורסים ניתנו בצרפתית, עם הדרכה שבועית קצרה פרסונלית בערבית. הסטודנטים נאלצו ללבוש את ה- JELLABAS האזוריות שלהם. הסטודנטים לא הורשו להשתמש בביטוי הערבי BIN בכתיבת שמם. האווירה שניסו ליצור הייתה לקרוע את הסטודנטים מהערביות ולתעל אותם לתרבות צרפתית ברוח מקומית. הדיפלומה שקיבלו ציינה 4 שנות לימודים בשונה מהמולאי אידריס או מולאי יוסוף (קולג'ים אחרים במרוקו), ובכך מי שסיים לימודיו בקולג' היה מוגבל להמשיך ללימודים נוספים. בנוסף רבים מהם לא הגיעו ממשפחות עשירות מספיק לממן לימודים נוספים, כמו כן לימודיהם היו בצרפתית מה שהיווה חסרון לעומת בוגרי קולג'ים אחרים שלמדו בערבית כאשר כל המבחנים והלימודים הנוספים נעשו בערבית. לסיכום מעטים המשיכו ללימודים נוספים וזה מה שרצו הצרפתיים. השאיפה שלהם הייתה שהצעירים המושפעים בקלות, בוגרי הקולג' יקבלו תפקיד צנוע באדמנס' ויישלחו למקום ממנו באו. לימודיהם ייתנו להם מעט כבוד, הוריו יהיו גאים בתפקידו באדמנס', והוא ישרת נאמנה את צרפת ללא פיתויי העיר הגדולה. מה שקרה בפועל לא תאם את הציפיות הצרפתיות. ידע על הערים ויתרה מזו התנועה הלאומית, חלחלה לא רק לתוך אזורו אלא לאזור הכפרי כולו. הצרפתיים בחרו להתעלם מהקשר ההולך ונבנה בין הכפר והעיר, ולהגירה. המיתוס הישן לגבי השבט רדפה את הצרפתיים עד שהבינו היה מאוחר מידי. מיקומם של פז, מקנס ומרקש היה בקצוות של אזור הברברים ושלחו תחושות לאזורים הכפריים. והלאומיים הראשונים הביעו רצונם לגייס כפריים מהאזורים הסמוכים לערים. בנושא זה חשוב לציין את דריס מחמדי, שהיה אחראי לפעילויות של האיסתקלאל במחוז המקנס שכלל את האטלס התיכון. פעילותו בזמן המלחמה ולאחריה תרמה להוכחת חוסר הצלחת הצרפתיים בבידוד הברברים והרחקתם מהלאומיות. רבים מבוגרי אוזורו נותרו נאמנים לאיסתקלאל שנים רבות, למרות העוינות הכללית שהייתה באזור הכפרי לאחר 1956. ה- Association des Anciens Eleves d azrou נוסדה ב- 1942. היא נוסדה בהסכמת הנציבות, שראתה בה כדובר לאנטי לאומיים. הנשיא עבד אל- חמיד זמורי, חשף במהרה את הסימפתיה של הארגון לתנועה הלאומית על ידי דרישה להעלות את השעות של ההדרכה בערבית. ב- 1944 הסטודנטים באזורו שבתו שביתת סולדריות עם מולאי יוסוף ומולאי אידריס, מה שמסמל את הכשלון של הצרפתיים לבודד את הנוער הברברי מהלאומיים העירוניים. כל המנהיגים נעצרו, והארגון חויב להישאר שקט עד 1952. בכל זאת תביעותיו ב- 1944 זיכו את אזורו במספר וויתורים כגון יותר שעות הדרכה בערבית, וגישה למשרות אדמנס' טובות יותר. בקונגרס ב- 1954 הביע הארגון מחאה פושרת על תצהירו של מוחמד ה- 5 וב- 1955 קראה לעצמאות מלאה למרוקו. במרוקו העצמאית לחלק מבוגרי הנכבדים הייתה חשיבות ארצית או מחוזית. אך אלו היו יוצאי דופן, רוב הנכבדים הכפריים שנוצרו על ידי הצרפתיים נהנו רק מיוקרה מקומית, אם בכלל.פוליטיקה ברמה לאומית נותרה תעלומה בשבילם. הצרפתיים חיזקו את הסטאטוס של הנכבדים ולעיתים יצרו אותו מכלום. רבים מהם חסרו את החשק לחבור ללאומיים אותם ראו כאאוט סיידרים. יתרה מזו שאל גלאווי קרא לסולטאן להצהיר ב- 1953 ברברים מבוגרים רבים הצטרפו, וראו בכך עוד מקרה של קונפליקט בין המחזאן לסיבה. והיה להם את התמריץ המרומז של אישור הצרפתיים לכל המעשה. ב- 1954 הם היו הקורבנות של חוסר ניסיונם בפוליטיקה על- מחוזית, בחוסר היכולת שלהם לחשוב מעבר לתחום של הספרה הפרטית שלהם. אלו מצאו שרק 17 קאידים התנגדו לתצהיר של מוחמד 5 ב- 1953, בעוד הרוב מחלו על המהלך. בשנים הראשונות לאחר העצמאות שילמו רבות על הטעות בשיפוטם, למרות שמ-1963 זכו בחנינה, הם עשו מעין קאמבק. אם אנו מחשיבים את הנכבדים כקבוצה, חטאי האבות לא עברו לבנים. באליטה הפוליטית של מרוקו יש מינון גבוה של צאצאים מהנכבדים הכפריים, והקולג' באזורו היה המנבטה של קבוצה זו. חשיבותם הפוליטית באה כמעט רק מעמדתם באדמנס', למרות שחלק מחבריה הפכו להיות בעלי קרקעות גדולים במובן שזה שימש אותם בתפקידם הרישמי. האליטה הכפרית מרוכזת במשרד הפנים, חינוך, משפטים ובאגודת הקצינים. ב- 1956 כשהבעיה האדמנס' המרכזית הייתה להביא את האזור הכפרי תחת שליטה הועברו רבים ממשרד המשפטים והחינוך ואפילו חלק מהצבא והוצבו במשרד הפנים. וכך גם היום משרד הפנים הוא ברובו של האיזור הכפרי (ראה פרק 14). העולם הכפרי היה תמיד יותר מחולק לתאים מאשר הערים. גורמים של אינטרס כלכלי, ניידות בין השווקים ונישואין בין משפחות השתלבו ותרמו לשלד של הפוליטיקה הלאומית של האליטה האורבנית. אולם האזור הכפרי לא נהנה מערכת מחוכמת כזו של קשרים בין מחוזיים. היו כמובן קשרים בין שבטים בתוך קונפדרציות, כולל לעיתים נישואים בין שבטים לצרכים שונים ואפילו היו קשרים עם חלקים עירוניים שהיו ליד השבט. הברברים בנו את הבריתות שלהם את שיטת המחויבויות בתוך אזור גיאוגרפי תחום ולעיתים נדירות חשבו מעבר לאזור המקומי. נישואי בריתות הוגבלו לאזור שיבטי אחד שבו הרכוש של הצדדים בינהם נכרתת הברית ממוקם. אף שלעיתים ראשי שבטים מקומיים חיפשו דרך לקבל הכרה וטובה מהמחזאן על ידי הצעת פילגש. הקאידים שלחו באופן קבוע מתנות שונות שנחשבו דברים טובים של השבט שלהם- סוסים, פרדות, בחורות. למשל מתנת קאיד ב- 1958 את ביתו למוחמד ה- 5. האסטרטגיה לסדר משרה לילדיהם לא הייתה נתונה להם אלא לצרפתים, אך מאז העצמאות חלק מנכבדים היותר בולטים עודדו פוליטיקה בשיקול דעת ולחלק תפקידים אדמנס' לצאצאיהם. לסיכום, הירושה של הנכבדים, היא כמעט תמיד רכוש לפעמים מוניטין כלוחם. כך בעולם השברירי השבטי של מרוקו לא מוצאים דבר מהניהול של הבורגנות האורבנית שפעלה לאור האינטרסים הכלכליים שלה. רק החל מ- 1956 החלו פוליטיקאים מעטים לחפש ולהביא את הבריתות המקומיות הרבות לתוך ההרמוניה הפוליטית כמו חרוזים בשרשרת. לפני שנבחן את הטבע של סניפי האליטות הפוליטיות הכפריות, יש לציין את הקונספציה המיוחדת של ארגון פוליטי שמשקף באופן מסוים את כל הסקטורים של החברה המרוקנית אך במיוחד נפוץ באזורים הכפריים. פוליטיקה בשביל הנכבד הטיפוסי היא נעדרת קונטקסט אידיאולוגי. הכל הוא בדרג נמוך של מעשי כוח, וזה אינו מפתיע מכיוון שהשם הטוב תמיד היה תלוי בפוטנציאל הכוחני שלו. אמנם ייתכן ויש פה הכללה לא הוגנת אך ניתן לומר שהוא הבין את הרעיון של ארגון פוליטי ככלי קיבול טבעי שיכול להתמלא ע"י כל קומבינציה אפשרית של כל בן ארץ. מפלגה פוליטית, קבוצה המתנגדת או איגוד הם רק רשתות בריתות גדולות, אשר נעשו בדברים ואין כל מחויבות לתוכנית, אידיאולוגיה או מטרות אלא רק מסגרת התומכת בחברי הברית אליהם אתה מחויב והם מחויבים אליך. הוא רואה את הארגון כגוף אפשרי שיגן על האינטרסים המקומיים שלו ושמו הטוב, וגם כאפשרות לפטרונג' מהממשלה המרכזית. אם הארגון לא יכול לספק את מה שהוא מצפה ממנו הוא יאבד בו עניין. כשמבינים את הדברים מנקודת מבט זו על הפוליטיקה הכפרית אז הגישה הזו מאפשרת להם לשמר את הקליינטורה אם הם באופוזיציה לממשלה, אפילו אם זו נוטה, הם יימנעו מלנתק את עצמם ממקור הפטרונג' רק למען אידיאולוגיה של מפלגה. המכניזם הזה תפקד שנים רבות באזורים הכפריים. הכבוד שרכשו הברברים ל- murabitin המקומיים בסיבה, שנראה כנובע מהשראה אלוהית, לא יכול היה להימתח לנקודה של תשלום ziyara ל- murabit שהצליח להתנגד לפלישת המחזאן. בעשותו כן ה- murabit זנח את תפקידיו של מגן האינטרס המקומי, וה- ziyara יכולה להיות מתועלת לאחד שהרגש המקומי שלו הוא השולט. המפלגות הפוליטיות במרוקו חוו את הראש הקשה של הכפריים ובמספר מובנים החלו לפתח את התדמית, שלברברים תמיד הייתה עליהם: ככלי היכול להכיל בלי סוף ונטול כל תוכן אידיאולוגי. הגישה המתוארת לעיל יכולה להתאים אולי לנכבדים הכפריים הוותיקים מאשר של בניהם. The alumni association של אזרו היא בעלת היסטוריה פוליטית מאז 1956 אשר מעידה על הדומה והשונה. ב- 1957 האגודה קיימה את הקונגרס הראשון שלה מאז 1955, ובן בארכה היה שם להבטיח את נאמנות האגודה לאיסתקלאל. ב- 1959 האגודה כביכול צידדה בתפקידה הפרוגרסיבי של האיסתקלאל כשהיא התפצלה, אך חלק מהחברים הציעו שמה שייקבע את העמדה יהיה יותר העיצוב של ממשלת איברהים. יתרה מכך הם הציעו שמכיוון שכל כך הרבה מחבריי האגודה הם עובדי ממשלה הם רוצים להמחיש את נאמנותם לראש הממשלה. (הקפטן HOUSNI ben sliman , ראש הכוחות של משרד הפנים הוא האח של ABDULKRIM BEN SLIMAN חבר הוועדה המבצעת של ה- UMT. שניהם האחיינים של SI FATMI BEN SLIMAN לשעבר הראש של הוועדה המלכותית (1955) ולאחרונה שגריר מרוקו בערב הסעודית. הוא האבא של YAHYA BEN SLIMAN לשעבר מושל, שר ומנהל כללי של הקבינט המלכותי. אחת מבנותיו של SI FATMI התחתנה עם MUHAMMED BOUCETTA מהוועדה המבצעת של האיסתקלאל. על מנת לסבך את העניינים עוד האישה של SI FATMI שייכת למשפחת GUEBBAS (משפחה השייכת למחזאן כמו BEN SLIMANS)( וגיסתו נישאה ל- OMAR KHATIB אביו של דוקטור ABDULKRIM KHATIB, שהוא הנשיא (עד נובמבר 1966) של תנועה מסוימת ששמה הוא בצרפתית- MOUVEMENT POPULAIRE . אישתו של ד"ר חטיב שייכת למשפחת BOUJIBAR, משפחה שבמקור מ- AITH WARYAGHAR , שראשה שרת כסוג של שר החוץ את ABDULKRIM KHATTABI . אחת מאחיותיו של ד"ר חטיב נישאה למישהו ממשפחת HASSAR הבולטת באיסתקלאל. ולסיום יש את אחיו של ד"ר חטיב ABDARRAHMAN עו"ד שבעברו היה קרוב ל- UMT , ולשעבר שר הפנים)

עמ' 118- 128. במשך הימים המוקדמים של העצמאות התנועות העממיות (Populaire) החדשות הציעו הצעה לאחד את שורות האיגוד כדי להתמודד עם הצד של בן-בארכה באיסתיקלאל. בהתמודדות הזו גורמים מסוימים התגלו והפכו את התיאור של ילדי המכובדים (Notables) באותה הצורה והמונחים כמו את הוריהם ללא מדויק. שתי מגמות פוליטיות עיקריות – אין יותר מכך – נגלו. בצד אחד היו "סוכני הסמכות" וקבוצה של קציני צבא, ובצד השני היו בוגרי אזרו (Azrou) שקיבלו השכלה מתקדמת או טכנולוגית. הקבוצה הראשונה, אולי הרגישה נחותה מפני שרמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה יותר והיו להם פחות אופקים פוליטיים, הם הזדהו יותר עם הפוליטיקה הברברית של ה-MP. ההזדהות של הפכה יותר פתוחה כאשר ראשי ה-MP נכנסו לממשלה ב-1961. הקבוצה השנייה חלקה עם האליטה העירונית את ההתנסות בחינוך גבוה בצרפת ומרוקו ודחתה את האובסקורנטיזם (התנגדות להפצת ידע; יצירת אי-בהירות מכוונת) והאנאכרוניזם של ה-MP. הקבוצה הזו, מיוצגת ע"י טיהאמי עמר וחסן ועבד אל-חמיד זמורי, נקשרה ל-UNFP. ב-1960, מוחמד חפיק, שלא היה חבר ב-UNFP למרות שהחזיק בהרבה מהשקפותיה, נבחר להיות נשיא האיגוד כדי לפעול בצורה נייטרלית בין שני הפלגים, תפקיד בו החזיק במשך 5 שנים. בזמן משאל העם על החוקה ב-62, לשכת האיגוד נטשה לרגע את ההימנעות הזהירה של מלקיחת צד בנושאים פוליטיים והמליצה שחברי האיגוד יחרימו את משאל העם. קונגרס שנערך לאחר מכן אישר הצעה זו, למרות שקבוצת "סוכני הסמכות" לא נכחו באופן מלא. ההצעה הזו גרמה לחוסר שביעות רצון בבית המלוכה והאיגוד הורדה בדרגה מסטטוס חוקי של קבוצה בעלת "תועלת לאומית" לארגון אזורי-תרבותי פשוט. האירוע הזה דיכאה את להט הרדיקלים שבין חברי האגודה, ואת עצירתם של מאות מחברי ה-UNFT ב-63 באשמת קשירת קשר נגד המלך. ב-66 בקונגרס של האיגוד נרשמה נוכחות דלילה של "סוכני הסמכות", שכולם הצהירו על האיגוד כארגון עזר של התנועה העממית מחג'ובי אהרדאן. בין שני הפלגים שתוארו לעיל תמיד היה קיים אזור אפור שבו נעו אנשים בכל מיני כיוונים. העובדה שאדם מסוים הוא קאיד או איש צבא אינה מאפשרת לקבוע את עמדותיו והתנהגותו הפוליטיות. ההוויה הברברית אף פעם לא נעלמת מהתודעה הברברית, לא משנה כמה השכלה הוא רוכש ונראה שהוא מרגיש בנוח יותר עם בני מינו. הפוליטיקאים הברברים הם גם שמרנים וגם רדיקליים כאחת, ואם נלך לפי עצתם כדאי להניח למונחים הללו לחלוטין. לכן, אנו מוצאים חוסר יציבות מוחלט בהתנהגותם הפוליטית וחוסר עקביות בדעותיהם. בגלל חוסר התחכום שלהם, הפוליטיקאים הכפריים תמיד היו מומחים בלהגן על האינטרסים שלהם. החשיבות של הפוליטיקה הכפרית במרוקו היא קשה מאוד להבנה. מתוך שני המרכיבים הגדולים של האליטה הכפרית, המכובדים ובניהם, האחרונים תרמו את התרומה החשובה ביותר לאליטה הלאומית. מעט מן הנכבדים שמרו מעט סמכות פוליטית באופן מקומי וגם לאומי, אך כוחם נמוג לאיטו יחד עם קריסת החברה השבטית. לעומת זאת, ילדיהם, דרך החינוך וההכשרה הצבאית שקיבלו, התבצרו באופן מוצק בעמדות מפתח במנהל ובצבא. הסגל של משרד הפנים חושף נטייה כפרית ברורה. הגישה הפוליטית שלהם דומה לזו של הדור הזקן בסמכותיות שלהם ובשימוש שלהם בכוח, בזלזול שלהם בדקויות פוליטיות, והנטייה שלהם לשימוש באמצעים ישירים ורדיקליים. הם שונים מהוריהם בכך שההשכלה שלהם נותנת לפעולותיהם נופך פוליטי. האלמנט המשותף לנציגויות העירוניות והכפריות של האליטה הלאומית הוא החינוך, וגורם זה בלבד הוביל למקרים רבים של אסימילציה מוחלטת של חברי האליטה הכפרית לתוך הקבוצה העירונית הדומיננטית. באותו זמן ישנו חיכוך גם בצמרת המערכת הפוליטית המרוקאית בין מרכיבי האליטה. ישנה גישה נוספת שחולקים הכפריים והעירוניים: התודעה של להיות חלק מאליטה. התוצאות של גישה זו הן רבות, אך הן גורמות לחברי האליטה לחשוב במונחים של אנשים, לעומת ארגונים. האליטה היא מעין ברית או משפחה שכזו, שקשרים קמים ונופלים בה לפי הצורך ועל בסיס אישי. הכל אפשרי בעולם הקטן של האליטה הפוליטית המרוקאית, ומרכיבי האליטה הם רבים ומשתנים ואין להם כל קונוטציה פוליטית קבועה. מוצא חברתי משותף בשילוב עם רקע השכלתי דומה, עוזרים לפזר מעט את הערפל ולבצע חלוקה מסוימת בתוך האליטה. תופעה כללית יותר, שתופסת לגבי העירוניים והכפריים כאחד, גוברת והולכת והיא זהות שמורכבת מאינטרסים כלכליים. לאחר שירשה את הממלכה ב-56 האליטה עברה לממלכה של סחורות ונכסים.

בולטים בהיעדרם: נשים ויהודים לנשים אין תפקיד גלוי באליטה הפוליטית. הגבר המרוקאי מכבד את האישה כל עוד היא לא חוצה את השטחים של הפעילות החברתית המותרת, היא נחשבת "מתאימה". הפוליטיקה (למרות זכותן להצביע) לא נחשבת לשדה בו יכולות הנשים לפעול. אולם לנשים ישנה השפעה חשובה על המסלול של הפוליטיקה במרוקו. במובן הרחב ביותר, ההשפעה שלהן התבטאה בביצוע של פונקציות חברתיות חשובות: הגידול של הילדים והשפעה חברתית ודתית עליהם ועל התהוותם; הבחירה הראשונית של בני זוג לנישואין וכו'. עצה מבת-הזוג או מהאמא נדחית לעיתים רחוקות בלבד ולעיתים קרובות מבקשים אותה באופן וולונטרי. נשים יכולות ללבות או לכבות סכסוכים בין-משפחתיים, ע"י הקשר שלהן עם נשים במשפחות האחרות (בעיקר באירועים חברתיים למיניהם ובחמאם) וגם ע"י ההשפעה שלהן על הגברים במשפחתן. הם מצאו שאפשר יחסית בקלות להעביר את התפקיד הזה לשטח של הפוליטיקה המקומית והלאומית העכשווית. חברי האליטה מוצאים זאת נוח להשתמש בנשות המשפחה כדי לגשר ולבצע מו"מ עם מורדים, כמקור של מודיעין וכיועצות מכובדות. אולם עד היום ההשפעה של נשים על האליטה התממשה במסגרת המשפחה, וההשתתפות הפומבית שלהן בפוליטיקה הלאומית מתנהלת באופן כללי תחת השגחה והדרכה גברית. במרוקו אין תנועה פמיניסטית עצמאית שמובלת ע"י אישה. היו מעט ניסיונות להקים תנועה שכזו, כמו זו של הנסיכה לאלה עיישה במהלך התקופה הנאציונאליסטית, אבל הרוב היו חצויים בליבם בנושא. כל מפלגה פוליטית או תנועת שחרור, לצורך תצוגה בלבד, מחזיקה בענף ארגוני פמיניסטי כלשהו, אך אין להם כל סמכויות ממשיות. לאישה כמו מליכה אל-פאסי, יו"ר האגף הפמיניסטי באיסטיקלאל ואשתו של מוחמד אל-פאסי מהועדה המבצעת של המפלגה, היו אי אילו ציפיות ותקוות להקים ארגון נראה לעין, אבל כמו האיסטיקלאל עצמו הארגון שלה התנוון. עד כה הנשים המרוקאיות עשו מאמצים מועטים להביע את עצמן, ובניגוד לשחורים-אמריקאים, קיבלו את ההנהגה של ה"מדכאים" שלהן. ישנן מעט מאוד נשים שממש עוסקות בפוליטיקה. יוצאת דופן אחת היא חלימה וארזאזי, לה הייתה קריירה פוליטית צבעונית נציגת מרוקו באו"ם. הנשים לא משחקות תפקיד במסחר הפרטי ולא יכולות לרכוש מעמד באליטה דרך הון עצמי. תחת הפרוטקטוראט רק מיעוט זעום קיבל חינוך מתקדם, והצרפתים הסכימו לדעה המוקדמת האסלאמית בקשר לרווחים מחינוך הנשים. מנקודת מוצא זו, רק נשים מעטות רכשו את המיומנות הדרושה כדי להיכנס לתוך "מועדון האליטה". מכל הסיבות הללו הנשים לא תפסות היום מקום חשוב בתוך האליטה, ולא נראה שמצב זה ישתנה בזמן הקרוב. ליהודים, בזמן מסוים, היה ייצוג נכבד באליטה, כאשר הבסיס לנציגות הזו – המוכשרים, המשכילים, והעשירים מבין חברי הקהילה היהודית – הולך ונעלם בעקבות הגירה ומוות. היהודים במרוקו קיבלו פריוילגיות במשרות במדינה עם עלייתו של הסולטאן מולאי עבד אל-רחמן. אינטרסים כלכליים צרפתיים התפשטו מאלג'יריה למרוקו והבריטים לא נשרכו מאחור. כתוצאה מכך עיירות חוף קטנות כגון אל-ג'דידה, קזאבלאנקה, צאפי ואזוירה החלו לגדול באופן מהיר עם הזרימה של חברות ייבוא-ייצוא. יהודים שחיו במשך עשרות שנים באזור הסוס (Suss) והאטלס העליון נמשכו לערים אלו, רבים מאלג'יריה וגם כאלו ששירתו כמייצגים של חברת אירופאיות. משפחה יהודית אחת, משפחת קורקוס (Corcos), שכמה מהם היו אזרחים צרפתיים, שירתו את השושלת העלאווית קרוב לשמונים שנה בתפקיד הסוחרים של הסולטאן. הם שימשו כמתווכים בין המח'זאן והסוחרים האירופאים. בין אם ישבו בערים או מחוצה להם, משפחות יהודיות היו תחת פטרון מוסלמי מקומי. זה לא חסך מהם את ההטרדות והבזיזות של יחידים או קבוצות, אבל זה נתן להם אפשרות לתת את קולם במצבים של חילוקי דיעות עם מוסלמים אחרים. בפז, יהודים עשירים יכלו לעיתים לשאת בת למשפחה מוסלמית אמידה, כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלהם וקשרי המסחר. זה לא מאוד מפתיע שיהודיים עירוניים אמידים שונים מעמיתיהם המוסלמים רק בדתם. משפחות מסחריות פאסיות רבות, למעשה הגרעין של האליטה המסחרית, הם צאצאים של יהודים שהמרו את דתם לאסלאם לפני כמה עשרות שנים. שני גורמים, התפשטות המסחר במאה ה-19 והפיכתם של יהודים לפרוטז'ה, ביטלו קשרי פטרון-קליינט רבים בין יהודים ומוסלמים. לתפקיד היהודי בחברה המרוקאית היה חשיבות מסוימת, ונטייתם כקבוצה לחינוך מודרני, התגובה החיובית שלהם לכינון הפרוטקטוראט, שיפר את מעמדם במסחר ובמנהל. השאיפה שלהם לחינוך מודרני, קיבלה ביטוי והתקדמה משנת 1862 והקמת האליאנס. על בסיס של עושר והשכלה יהודים רבים רכשו מקום באליטה הפוליטית של אחרי 1952. למעשה, בזמן העצמאות, הייתה קבוצה קטנה של יהודים צעירים שפעלו באיסטיקלאל ועודדו השתתפות אקטיבית של יהודים בפוליטיקה של מרוקו העצמאית (אלו היהודים הקרובים למהדי בן-בארכה). הם עודדו יהודים להצטרף לכל המפלגות כדי לקדם את ה"ברית היהודית-מוסלמית". אולם האדישות וחוסר ההיענות מצד חברי האליטה המוסלמים, והפחד וההססנות מצד הקהילה היהודית, הביאו לכך שדבר לא יצא לפועל. הקמת מדינת ישראל ב-1948 הניעה הגירה של כ-70,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו עד ל-55. אחרי הענקת העצמאות למרוקו ארגונים ציוניים קראו להגביר את ההגירה, והזהירו משלטון מוסלמי שיהיה עוין כלפי היהודים. כאשר נודע כי מוחמד ה-5 מתכוון למנות יהודי לשר בממשלתו הראשונה יהודים מסוימים דרשו שהאדם הזה ייבחר ע"י הקהילה היהודית. האוכלוסייה היהודית במרוקו ירדה ל-55,000 בשנת 66. חלק הארי של הקהילה, שמורכב מהקשישים, חסרי ההשכלה והעניים, היגרו לישראל. העשירים יותר נטו לעזוב לאירופה. ההגירה המשיכה בלי שיינקטו צעדים מחמירים לעצור אותה, ומרוקאים רבים עשו הון מתעשיית הדרכונים, העזבונות של היהודים וכו'. האוכלוסייה שנשארה היא יחסית משכילה ואמידה. רבים מהם ביורוקרטים בעלי ניסיון אדמיניסטרטיבי עתיר שנים. רובם משרתים במשרד התעשייה, האוצר והעבודות הציבוריות. במגזר הפרטי ניתן למצוא אותם כרופאים, עורכי דין, ברוקרים, אנשי עסקים עצמאיים ונציגים של חברות זרות. לקבוצה הזו אין שום יומרות פוליטיות. רובם מעדיפים לדאוג לכלכלתם ולהימנע מהתנגשויות פוליטיות עם המוסלמים. מכיוון שכך, האליטה המוסלמית מעניקה מפעם לפעם מחוות פוליטיות סימבוליות, אולם אין לכך משמעות יתרה. ה"בעיה" היהודית של מרוקו נמצאת בתהליך של חיסול עצמי, ולמרות החשיבות שלהם בעבר וההכשרה שלהם, יהודי מרוקו לא ייתפסו מקום חשוב באליטה הפוליטית. נשות מרוקו, ללא מסורת של מעמד גבוה אבל עם מיומנות הגוברת דרך ההשכלה, כמעט בטוח שכן.

המונרכיה השתמשה בכוחה ובסמכותה להגנה ומנעה צעדים נועזים כל האלמנטים היו קיימים כדי לאפשר למלך לאמץ את תפקיד ה"זעים". הוא יכול היה לצאת במסע צלב על פיתוח כלכלי, לתפוס בכוח טריטוריה מרוקאית, או לעשות כמעט כל דבר אחר שרצה. אוכלוסייה נבערת ותמימה (שקל לרמותה) הייתה בשטחו וגם האמצעים הטכניים הדרושים היו ברשותו. צבא, צופים ופוליטיקאים שרכשו לו סימפאטיה יכלו לארגן המון שותף לפעילות אזרחית. אך המלך דחה את התפקיד של מנהיג לאומי ומעולם לא ניצל את הפוטנציאל הדמוגרפי העצום שהוא החזיק. בורר/פוסק הוא התפקיד המוכר ביותר, האופציה שהכי הרבה משתוקקים לה, אך כדי למנוע מהבורר להפוך לבלתי רלוונטי לפוליטיקה המרוקאית, שיווי משקל של כוחות חייב היה להיקבע. כדי להשיג את המטרה הזאת, המלך היה מחיוב להקדיש את רוב האנרגיות והמחשבה שלו למניפולציה של יחידות האליטה. אם הזמן התברר שהוא איבד את מטרת האולטימטיבית של איזון ובוררות שכן הוא שקע בתמרוני היום יום. תוצאת המלכודת הייתה שיוזמה וצמיחה נפלו קורבן לסיטואציה בלתי מתפתחת של מתח וקונפליקט. ניתן היה, אם כך, להישאר עם הרושם שלמלך לא הייתה עוד אסטרטגיה ארוכת טווח ולקוות שהטקטיקות קצרות הטווח שלו ימשיכו להשתלם. אין זה רחוק ממה שקרה, אך למרות זאת ניתן היה לזהות אצלו גם אלמנטים שמצביעים על ראייה מדינית ארוכת טווח. היה למשל מאמץ קונקרטי לאיים על בעיות קריטיות של פיתוח כלכלי ושינוי חב' ממש באמצעים טכניים. לפיכך, בעיות של אורבניזציה, אבטלה, תפוקה חקלאית וכו' לא נידונו במונחים של רפורמה קרקעית והלאמת תעשיות אלא במונחים של פוריות, שיכון ויוזמה מקומית. באופן הולך וגובר המלך פנה למשרד הפנים ולצבא לתקוף את הבעיות הכלכליות של המדינה, ולספק תוכניות ממשלתיות שנוגעות לניהול אדמות המדינה ולבניית בתי ספר שיחזירו את המובטלים העירוניים ללב העניינים. שני הארגונים שרטטו באופן ברור מבני שליטה וחשוב מכך, קשרים מיוחדים לכס המלכות. הם ייצגו את תשובת המלך לאופוזיציה שתבעה לקבל החלטות פוליטיות קשות, כמו גם את תקוותו העזה של המלך שללא כל שינוי בסטאטוס קוו הפוליטי יכולה להיות התקדמות בכל התחומים דרך ביצוע של מדיניות קיימת. בכל מקרה, המלך חסן מוכן לקבוע חזות/ מראית עין של חיים פוליטיים ודיון עם האליטה כדי לשמור על התדמית הליבראלית שלו. בעשייתו את הדברים הללו הוא פיתח מספר אסטרטגיות לריסון יצרים פוליטיים שפלים וכן לשליטה על כניסתם של חברי האליטה למקורות חדשים של מגויסים. ערי החוף, ויותר מכל קזבלנקה, נחשבות לאזורים הפוריים ביותר של אופוזיציונרים פוליטיים. קזבלנקה היא העיר החשובה ביותר של מרוקו, לא רק במונחים של פעילות נמל, ייצור תעשייתי ומסחר אלא גם במונחים של מספר המובטלים ומספר העובדים הבלתי מיומנים. האקלים הפוליטי של המדינה כולה נקבע במידה רבה ע"י האקלים של קזבלנקה, וכל חברי האליטה למעשה מודעים לעובדה הזו. המלך היה מעוניין לשנות את חוסר האיזון הזה בין העולם האורבני לעולם הכפרי/עולם הספר. בשנים האחרונות הוא הדגיש את הבעיות הכפריות, ועודד את היווצרותה של אליטה כפרית ע"י מתן שליטה מסוימת לארגונים אזוריים ומקומיים על בחירת חסות (פטרונג') מקומי. פופולאריות רבה ישנה לפנייתו לתת את את החפריה הראשונה בבניית הסכרים, אך הוא אינו משמר עוד את התחביב של אביו להיות נוכח בתהלוכה ב-1 במאי בקזבלנקה. משרד הפנים נכנס באופן ישיר למדיניות שלו, וב-1967 יזמו תוכניות להחזרה מהערים לכפרים את כל אלו שגרים בשכונות העוני בערים ושאינם יכולים להביא כל הוכחה לכך שהם מועסקים: זאת כדי לפזר את ריכוזי האבטלה בערים. אפילו תנועת ה-Popularie, המפלגה הברברית המלכותית הנאמנה, עשויה להצטרף לאסטרטגיה הזו. מאז נובמבר 1966 נעשה ניסיון למצוא מגויסים בשכונות העוני של קזבלנקה, ושע"י החדרת עצמם לאזורי הספר מחפשים להכחיש את הכניסה לאזורים אלו כחלק ממפלגות או איגודים. ניסיונה היחיד של מרוקו ליצור פרלמנט דמוקרטי בשנים 1963-1965 לא השביע את רצון המלך. המלך לא היה מסוגל להשיג רוב בפרלמנט והוא במהרה התעייף מהויכוחים הסיעתיים של היריבים. לאורך חיו הקצרים של הפרלמנט, ומאז, המלך זלזל באופן עקבי במושג של דמוקרטיה פורמאלית, כשהוא מתאר זאת כמכשול במאבק נגד המצוקה והסבל. הוא הצהיר באופן דו משמעי על הניגוד שבין פרלמנט ודמוקרטיה האמיתית. כשהוא השאה את הפרלמנט ב-1965 הוא אמר שאם היה מאפשר לדיונים הריקים להמשיך, הדמוקרטיה המרוקאית, ערכים מוסריים, כבוד וכו'- כל אלו יעברו זעזוע. במקום זה המלך חסן עבר לצורה המוכרת יותר של אסיפה מייעצת שחבריה ממונים ע"י צו מלכותי. מחמד ה-5 ערך ניסוי די מוצלח לפורמט הזה בין 1957 ל-1959, וחסן ה-2 החיה אותו בחורף של 1968. גופים כאלה מדגישים את שיפוט המלך באשר למי שחשוב במרוקו, הם יכולים רק לייעץ, וכמו כן להיות מפוטרים, אך למרות כל זאת, יש להם ערך תעמולתי מסוים. אספה שכזו יכולה לספק הזדמנות להוללות הריטואלית הנשלטת של מתוסכלים מקרב האליטה מבלי שהויכוחים שלה ישפיעו על מדיניות הממשל. הגוף שנפגש במרץ 1968 נקרא לשחרר את תוכנית חמש השנים החדשה. היא הופנתה ע"י המלך, הוא שקל ואישר את התוכנית בארבעה ימים, ואז הלך הביתה עם ההבטחה לזימונים עתידיים.בסופו של דבר היחסים בין המועצה הזו לבין המלך אישרו את היותו דמות אב בקרב חברי האליטה. כפי שהוא בעצמו ניסח זאת במכתב חוזר לכל המפלגות הפוליטיות בעקבות מהומות בקזבלנקה ב-1965: "ידי מושטת לכל הנתינים שלי שכן הם כלם ילדי". אחת הבעיות היותר דוחקות של המונרכיה המרוקאית היא להציע סוג של אידיאולוגיה אמינה שתשביע את התשוקות של הנוער המרוקאי. עד כה המלך המרוקאי נשען על "אזרחות", ערבוב רוחני של ערכים אזרחיים ודתיים, דרכם הוא קיווה ליצור אזרחים ונתינים עתידיים.הוא את הטיף לצעירים להקריב ולעבוד עבור המדינה כפי שהם עשו תחת אביו ב-1957 בבניית "דרך האיחוד" שתקשר את האזורים הצרפתיים והספרדים. אחרי השיטפונות של 1965 בעמק הזיז, המלך חסן הנחית הצעה של עבדות התנדבותית מסיבית בבניית סכר סביב הזיז כסמל לדאגה לאומית. ביוני 1966, הוא הכריז על מוסד של מחויבות לשירות צבאי, שנוספו לו בקיץ של 1968 תוכניות לגיוס חובה של פלוגות נוער לפרויקטים קהילתיים. במהלך אותה תקופה נעשה סדר בהקפדה על התפילות הריטואליות בכל בתי הספר של הממלכה. ושוב, בקיץ 1968, הוחלט לייסד את רשת "בתים של מחשבה" כדי ללמד ערכים אזרחיים את הנוער המרוקאי.

הצתת להבת ה"אזרחות" ושמירתה דולקת עשויה להתאפשר, אם בכלל, רק ע"י אמצעים מתוכננים. אסונות לאומיים או קונפליקטים בענייני גבול יכולים לעורר רוח שכזו, אך במקרה הטוב ביותר יהיה זה עניין זמני, והתכנון יאבד מן האפקטיביות שלו ע"י חזרה. גיוס של נוער לפלוגות עבודה ללא ספק יעורר יותר זעם מאשר גאווה. לצעירים מאד ברור שאותה הקרבה עצמית אינה נדרשת מהאליטה. 

לסיכום, הדאגות הנרחבות הללו לעתיד בד"כ נפלו קורבן לדאגת המלך לשליטת האליטה. מאז הכתרתו ב-1961 חסן השני שלט ע"י הצלחתו לתמרן את כוחות האליטה, ע"י הרעב שלו לשליטה אבסולוטית שלילית על פעולותיה, שליטה שלילית במובן זה שכל קבוצה מורדת לצל המינימאלי של עצמה ועוברת להישלט באופן מקסימלי ע"י המלוכה שמשגיחה אפילו על צעדיה השגרתיים ביותר. הכוח היחיד שעליו המלך לא יכול לערער הוא זה המיוצג ע"י המשטרה והצבא. אך כאן הוא חייב להשתמש בפונקציות הברורות/ השיפוט שלו במיומנות הרבה ביותר. הוא מעורב במשחק מסוכן של איזון אישים מסוימים ששולטים על כוחות הסדר, שכן אחרת הם יפנו כנגד המלוכה. חברי האליטה קיבלו בהכנעה את נקודת הפעילות המצומצמת שלהם משום שהם מצאו בכך סיפוק מסוים. המסוגלים גם לבקר את המשטר וגם להשתתף בו. בעקבות העצמאות, רוב הפוליטיקאים הלאומיים מלכתחילה רצו לחפש אחריות קולקטיבית אמיתית למדניות לאומית. ברגע שהמלוכה הדירה את רגליהם ופיתו אותם להיכנס לאורוות המלכותיות אחד אחרי השני, הם קיבלו טקטית את המחסור הטוטאלי של אחריות קולקטיבית או אישית לעניינים לאומיים, כשלאורך כל הזמן הם טוענים ההפך. הם יותר מדי חסרי אשליה כדי להלחם במשטר בעצמם ויותר מדי מחוברים להטבות שלו כדי להכריז עליו מחדש. אך עדין הם מקווים שהזיכרון של הרטוריקה שלהם יקשור אותם לנפילה אפשרית של הממשל. פרק 8 סיכום/מסקנה של חלק 2 "הנחה/הדרך את ילדך משום שהם נולדו לדור אחר מדורך שלך". מרישום היחסים הפוליטיים והכלכליים שקושרים את המלך ונתיניו אציין כמה סמנים זמניים של על אספקטים מעמדיים של האליטה הפוליטית המרוקאית. לא אוכל לספק שום תשובה לשאלה האם האליטה המרוקאית מייצגת או לא מייצגת איזשהו מעמד כלכלי במובן האירופי של מונח זה. החלק הארי של האליטה הפוליטית המרוקאית מורכב מאליטה חברתית רחבה , שהפרסטיג'ה או המעמד של חבריה מוגדר ע"י כוח פוליטי מעשי, מקומי או לאומי, או ע"י קריטריונים דתיים ותרבותיים, או ע"י שילוב של כל אלו. האליטה איננה מורכבת (עדין), למעט באופן משני, ממעמדות שכוחם נובע מרווחה חומרית, למעט העובדה שעד כה, ככל אליטה, בכל מערכת פוליטית, היא נוטה להיבדל משאר החברה ע"י סטנדרטים גבוהים של מחייה. למרות זאת, באופן ודאי, ניתן לומר שכן מתחילים להתרחש תהליכים של התפתחות מעמדות, תהליכים שהחלו במגעי המסחר הנרחבים עם אירופה במאה ה-19 אשר צברו תאוצה במהלך תקופת הפרוטקטורט ומעל הכול מאז העצמאות. זוהי תופעה מעניינת במיוחד מאחר והיא הועתקה במובן מסוים מהמזה"ת. זוהי בעיה שקשה לטפל בה ביחס למרוקו, מבחינת נתונים, אך מנתחי מעמדות יהיו רלוונטיים במיוחד להבנת המדינה הזו. בעבר, ומידה רבה גם כיום, המעבר של סחורות חומריות מדור אחד לאחר היה תהליך בלתי יציב באופן קיצוני. המערכת הפוליטית, מה שמשותף לרוב האימפריות המוסלמיות, הייתה חמסנית/שודדת. הסחורות של פקידי חצר, אנשי מנהל, משרתים, פרוטג'ה וטוענים לכתר הוחרמו/עוקלו בד"כ לאחר מותו של הנתין אך לא לעיתים רחוקות גם במהלך חיו. מעבר לכך, אי יציבות פוליטית, אי הסכמה אזורית, בצורת וכו', השאירו שוק מוגבל ובלתי יציב רק עבור סוחרים אורבניים. רק מעטים היו מסוגלים להשתתף במסחר זר וגם זה רק בשל קפריזה של הסולטאן. לפיכך, סוג היציבות שבכל זאת אפיין את האליטה המסורתית התבסס על דרכי ירושה של משרה פוליטית, היכולת של האב לתת לבניו את האפשרות לבנות את עיזבונם שלהם. עם התפתחות ההשפעה הנרחבת של המסחר האירופי עם מרוקו ועם שאר האזור, הופיעו דגשים חדשים מעבר לעיסוקים/ למשלחי היד הכלכליים. האירופים במהלך המאה ה-19 היו מעונינים בראש וראשונה בדרכים ניתנות לחיזוי אל היצוא המרכזי של האזור ולשוקי הצרכנים שלו. סוכנים קונסולריים, נציגי מסחר, ופקידים ממשלתיים עודדו פרוצדורות מסחר סדירות עם ואת קדושת החוזים. המדינות האירופיות עזרו לרשויות המרכזיות לשלוט בהתנגדות ולהתמודד עם בוררות הן ביחס לסוחרים מקומיים והן ביחס לסוחרים זרים. ברגע שאירופאים השיגו אדמות ומפעלים הם כפו פרוצדורות להגנתם ולמעברם. במהלך התקופה הזו שליטים מקומיים, שניסו להחיות מחדש את שליטתם, הפכו חייבים לבנקים אירופים, ובסופו של דבר העבירו את השליטה על הכספים שלהם למנהלים זרים. באותו זמן הסכמי הכניעה, מערכת ההגנה, והסכמי המסחר פתחו אזורים אוטונומיים שבהם אינטרסים אירופאים ומקומיים יכלו להתבצע מתחת להישג ידו של הסולטאן. מרוקאים רבים גילו פתאום שהם יכולים להרוויח את כספם, לקנות את רכושם האמיתי, ולשמור אותו. אדמות חקלאיות ועדרים הפכו השקעות משתלמות כיוון שהייתה דרישה כמעט קבועה למוצרים שכאלו. פטורה מהחרמה, אוכלוסיית בעלי אדמות שהתבססה על הערים החלה להתפתח ב-1850 כשהיא משתמשת במערכת Khammas של אריסים המעבדים את אדמותיה. הארגון של בעלי האדמות ואינטרסים מסחריים המשיכו לאורך תקופת הפרוטקטורט. סכום ההון שנכנס למרוקו בשילוב עם התגמולים שהוענקו ע"י המנהל לאיילי הון כביכול לויאליים שרתה כזרז להגדרת הסטרטיפיקציה של הילידים, למרות שההון שהצטבר היה מועט ביותר בהשוואה להון שהצטבר ע"י איילי ההון הצרפתיים של קזבלנקה. עם תחילתה של העצמאות, אלמנטים של האליטה המסחרית בערים והנכבדים הכפריים נעו למקומות שפונו ע"י הצרפתים בסקטור הפרטי והציבורי. בית המלוכה, שהיה נמרץ ליצור מעמד נאמן למשטר, אפשר לאליטה להשביע את רעבונה לביזה, ובמשך עשור צמח מעמד נרחב של בעלי פריבילגיות/מיוחסים. שלושת סניפיו המרכזיים התמזגו ע"י החפיפה היסודית של הצוותים והיוו אליטה מנהלית (כולל הצבא) המקושרים לאינטרסים מסחריים פרטיים, לאינטרסים המסחריים עצמם ולמעמד חדש של בעלי המבוססת על חקלאות מודרנית. בעשור אחר אנו צריכים לדעת בצורה יותר מדויקת עם סטרטיפיקציה ע"י רמה כלכלית דוכאה ע"י משפחה, דת וקשרים שבטיים ניצבים. ניתן להצביע על כך שבאופן כללי למרות נפילת ההכנסה פר ראש במרוקו, ההוצאות הטוטאליות על מותרות מראות עלייה שנתית יציבה. ברגע זה מסוכן לומר מעבר לכך, ובנוגע לפרק הזמן המסוים של המחקר הזה, שיקולים של מעמדם אינם ראשונים בחשיבותם. האליטה הפוליטית המרוקאית אינה מגויסת בראש ובראשונה ממעמדות כלכליים, ומה שמקשר את סטרטפיקצית המעמדות שאולי מתקיימת כיום מעורפלים הן ע"י המשקל המתמשך של קשרים משפחתיים בקבוצות הדומיננטיות שלהם וע"י העובדה שיציבות בעושר היא עדין דבר כה חדש עד שכמה מרוקאים התאימו את לכך את התנהגותם הזהירה. המחזאן לא שובר בשום אמצעי שהוא את ההון של מי מנתיניו מסיבות של בוררות. לפיכך, התנהגות האליטה עדין יכולה להבחן בצורה הטובה ביותר כתוצאה של גודלה, צורות הקשר של חבריה ומקורותיה הסוציולוגיים, לסיכום, כפי שהוצגו הדברים בעמודים הקודמים. האליטה הפוליטית המרוקאית לא עשתה הפסקה ברורה עם העבר הפוליטית והחברתי של מדינתה, ובעוד שהרבה מאד מתחדש ומשתנה במרוקו, המאמרים על המשכיות התנהגותית שבוחנים את פעילויות האליטה מעצבים באופן משמעותי את הסגנון, ובסופו של את התוצאות, של התהליכים הפוליטיים. האלמנטים שגורמים לאליטה ליצור עסק טוב של חיכוך, ולכאורה איבה פוליטית שמסתיימת בהטעיה. מתח וקונפליקט בחברה המרוקאית שרתו לאורך זמן כקטליזטורים לאחדות קובצה יותר מאשר כקטליזטורים לדיסאינטגרציה של קבוצה. סגמנטציה/התפלגות משולבת באינטרסים משותפים- ההשפעה ההדדית של איבה ותלות בקרבים יחידות- היא דבר ברור באליטה הפוליטית כמו בשאר הסקטורים של החברה. בריתות כלכליות ומשפחתיות עושות יחידיו מה שחלוקות גיאוגרפיות ופוליטיות עושות בנפרד. התנהגות האליטה הפוליטית משקפת את התנהגותה של החב' המרוקאית בכללה. כל שחקן נתון יוצר באופן מידי מערכת בריתות באמצעות מחויבויות, חובות ופטרונג' בגרסה המרוקאית של תכנון אפשרות. המרוקאי הממוצע אולי אינו אופטימי ואולי גם לא מאמין שהוא יכול לשלוט בגורלו, אך הוא גם לא פתאליסט. שמו, רווחתו, משפחתו, והמוניטין שלו הם עזבונותיו ועליהם הוא מבקש להגן, ובדרך זהירה, להתרבות/לגדול. חבר האליטה מבין שבאופן כללי צמחיה ראוותנית ומהירה של העיזבון של כל אדם או קבוצה רק יעוררו את הפחד והריאקציה של אחרים. כוח הוא להגנה, והגנה מובטחת בצורה הטובה ביותר ע"י הקבוצה ולא ע"י האינדיבידואל. אדם ללא קבוצה הוא מנודה, חשוד ומהווה הזמנה פתוחה לאלימות. קבוצות נוצרות ע"פ אינטרסים שיחידים שואפים להגן עליהם, ופטרונים של קבוצה מצדיקים את קיומם כל זמן שהם ממשכים לשרת את המטרות של הברית. סכסוכים פוליטיים לא צריכים לדחוק לנקודת המשבר משום שזה מבטל אפשרות סוגר דלת. היריב עשוי להיות יום אחד בעמדה משפיעה על קיום הקבוצה כך שהכרחי שיהיו מגעים עם כל היריבים. בריתות הן גמישות, וצוותים נעים בקלות מאחד לשני או נהנים מחברות כפולה/מרובה. קשה ליחס גיוון פוליטי או תוכניתי לרוב הקבוצות ובגלל שישנה מחויבות כה קטנה לתוכנית פוליטית מורכבת, תנועות בקרבם לא נתפסות כדבר הראוי לגינוי מבחינה מוסרית. עמדות דוגמטיות נמנעות, והדוגמטי ביותר או שהוא משחק או שהוא שוטה. כדי לקבוע את הקליינטורה שלהם סיעות של אליטות מסוימות חייבות שתהיה להן גישה לארמון, המקור האולטימטי לשלל ולפטרונג'. בתמורה מתווכי הארמון , קובעים ומגדירים את הכללים של התחרות על הסחורות שהוא מפיץ. המלך אינו דמות אב, למרות שהוא אולי היה רוצה להיות. מעבר לכך, תפקיד המינוי העצמי שלו הוא תפקיד של תווך ותמרון ביחס לאליטה, לא של שליטה בה. מצד אחד הוא מאזן את כוחה של קבוצת אליטה אחת ביחס לקבוצה האחרת אך מצד שני הוא מזכיר לכל חבריה את זהותם הבסיסית כקבוצה (או כמשפחה) שהוויה הבלתי ניתנת להתכחשות שלה תלויה בנדיבות המלוכה. קוטנה והתכנסותה פנימה של האליטה הם דברים קריטיים ליכולתה של המלוכה ליכולת המתמשכת של המלוכה לפצלה, לתמרן בין חבריה, ולהשתמש בה להגנתה. תמרוני הגנה ו"תשומת לב" הולכים יד ביד. נסיבות אובייקטיביות, לא משנה כמה מאולצות, מעוררות פעולות פוליטיות תואמות. כל חברי האליטה עשויים בדרך כלשהי למצוא סיטואציה נתונה מצערת אך לא להיות מסוגלים לפעול באופן עצמאי, לרפאה באופן הרמוני או לנצל את קיומה. במקום זה הם המתינו למה שניתן לכנות בצורה הטובה ביותר "המקרה המזרז". אין יכולת חיזוי ואין היגיון במקרים סימבוליים שונים שקובעים איזשהו סוג של תגובה מצד האליטה. הרצח של פארט השד היה מקרה שכזה, חטיפתו של מהדי בן ברקה-לא. מעצרו של בן באלה ב-1956 כמעט ועורר תגובה המונית. באופן מוזר, הגלייתו של מחמד ה-5 עוררה תגובה שכזו רק לאחר מספר חודשים. חברי האליטה, יותר מאשר ניסו להמריץ תגובה המונית נקטו בדרך של חוסר פעילות עד שנסיבות מסוימות, בלתי תלויות בהן ומסיבה זו גם בלתי נראות ובלתי נשלטות יצרו מצב מסוים של חוסר שביעות רצון. רק אז יפעלו חברי האליטה, כשהם שולטים על תסיסות פופולאריות המונחים על כף ידם. תבניות האינטראקציה של האליטה שתוארו בפרקים הקודמים הן גמישות וזמניות. הן נזילות משום שהאליטה איבדה מגע עם החיים הריאליים של החברה המרוקאית והיא קרוב לודאי אינה יכולה להתמודד עם בעיות של פיתוח כלכלי וחברתי. הן זמניות משום שהרכב האליטה והקונטקסט שבו היא פועלת ככל הנראה ישתנה באופן דרסטי בשנים הקרובות. כעת נעסוק ברגישות של הסיטואציה. אנשי מדע המדינה תיארו לעיתים קרובות את הקשיים של אנשי אליטה משכילים במדינות לא מפותחות בכל הקשור בילידים הנבערים. הרושם המרכזי הוא שאנשים אלו שטופים ברעיונות של מהפכניים ביחס לחברה שלהם, ובד"כ לא מסוגלים להוציא לפועל את הפרויקטים שלהם משום שהם רוצים כי אלו אשר להם הם מיודעים יבינו אותם. אולם במדינות מסוימות, ללא קשר לסוג המשטר הפוליטי, בעיית התקשרות זוכה ליחס שונה. האליטה, לאחר שבזבה כמה שנים על אווירה בינ"ל קרירה , קפצו לעולם הקצר של עיר הבירה שבו רוב הקשרים האישיים הם קשרים עם אנשים מרקע זהה לשלהם. מקור המידע המרכזי שלהם על הנעשה בחב' שלהם הוא הם עצמם, והם רואים באופן משכנע את העובדה שהם נולדו בחב' זו מה שמבטיח את ההבנה לכך. האליטה לרוב, נופלת קורבן לסטריאוטיפים שלה עצמה, אשר, באופן אירוני, נלמד בארצות אחרות. תוכניות ופרויקטים תוכננו לפי הסטריאוטיפים הללו אך תפיסות מוטעות הביאו לכישלונם. לעיתים יש מי ששמח על כך שלאליטה יש קושי כה רב לתקשר עם ההמונים שכן האדישות מצדם הביאה לכך שתוכניות שונות מעולם לא יצאו אל הפועל. ההומוגניות, הקוטן וההתכנסות פנימה של האליטה הפוליטית לא תוכל להמשך עוד זמן רב, והאליטה, כפי שכבר נאמר, היא זמנית. החברה המרוקאית אופיינה באיזון בין חלקים יריבים, ואיזון זה נחזה בשל יציבות מסוימת מצדן של קבוצות עוינות. צמיחת אוכלוסייה מפרה את שיווי המשקל בכל שכבות החברה, כולל זו של האליטה. הדגשים מהתקופה שקדמו ל-1956 היו על חינוך להמונים שמשולב בהתפוצצות אוכלוסין נרחבת מה שהוביל אזרחים רבים, בלתי צפויים, אל מערכת החינוך. החינוך הפך מפתח כניסה לאליטה ולא סביר שזה ישתנה בעתיד. יותר מכך , אנשי האליטה החדשים לא היו בעלי אותו הרקע המשותף כמו אנשי האליטה של היום, התנועה הלאומית אומרת להם מעט מאד ובהחלט אפשרי שבריתות קיימות ומערכות התחייבות שונות יובילו לשילוב של לא מעט מהם. או שהאליטה של היום תתעלם מאותם שאפתנים , וכתוצאה מכך תהפוך אבסולוטית, או שהיא תנסה לקולטם ובכך תשנה לחלוטין את התנהגותה, את גודלה ואת טבעה.

עמ' 180 - 192 באפריל ומאי 1958 התרחש משבר ממשלתי משמעותי שהשליך על העתיד .הסיבה העיקרית לפרוץ המשבר הוא עקשנותה של מפלגת האסתקלאל לכפות את דעתם על המפלגה עצמה ועל ארמון המלוכה.מצב זה סימן למעשה את הפיצול במפלגת האסתקלאל. בעקבות המשבר של 1958 התפטר רה"מ מבארכ בקאי ב 16 באפריל .בקאי ותומכיו דרשו בחירות חדשות שבהן יטלו חלק כל אזרחי מרוקו. לאחר מכן היו חודשים ארוכים של משא ומתן בין המלך לגורמים פוליטיים שונים לכונן ממשלה חדשה.במהלך השבועות הללו הוחרף הפיצול בתוך מפלגת האסתקלאל. 19 באפריל 1958 הושג הסכם פשרה בתוך האסתקלאל עצמה וגם אל מול גורמי מלוכה בלתי רשמיים.במסגרת ההסכם גובש מסמך שכלל תשעה סעיפים אשר חייבו את הארמון : 1.אחדות כללית למען עצמאות. 2.פינוי כוחות זרים ממרוקו. 3.חיזוק הקשרים בקרב מדינות המגרב . 4.הקמת מוסדות דמוקרטיים. 5.פיתוח מרוקו מבחינה כלכלית וחברתית. 6.הקמת ממשלה הומוגנית. 7.מתן ערבויות למען חירות הציבור. 8.קביעת תאריך לבחירות מקומיות. 9.ייסוד ממלכה חוקתית. המסמך הנ"ל הוגש למלך ב 22 באפריל ע"י משלחת של האסתקלאל שהורכבה מנציגיה הבכירים :בלאפרג',אלפאסי ובוא'ביד.היה ויכוח סוער בין נציגי האסתקלאל לבין המלך שטען שהמסמך מזכיר מאוד את דרישות האולטימאטום שהציבו בעבר הנציבים הצרפתיים במרוקו. המלך ביקש שיפעילו לחץ על ותיקי ומנהיגי האסתקלאל כדי שימתנו את הדרישות הללו למען האינטרסים של העם המרוקאי. ב 12 במאי 1958 הוקמה הממשלה בראשות בלאפרג'. ממשלה זו הייתה מאוד לא יציבה והיו בה לא מעט יריבויות ותככים בעיקר בקרב השרים של מפלגת האסתקלאל. בלאפרג' לא זכה לתמיכה רחבה. מצד אחד הוא הותקף ע"י שרי מפלגתו ומצד שני עורר התנגדות בקרב מתנגדי האסתקלאל שמחו על אי הסדר שקיים בממשלה .בלאפרג' התקשה להתמודד עם המצב. הוא ניסה לקרב אליו את ותיקי האסתקלאל כדי שיתנו לו גיבוי ולהביא ליציבות ממשלתו. המשבר השני של 1958 חתם למעשה את גורלה של מפלגת האסתקלאל ובמהלכו בהתפטרות פומבית של בוא'ביד ממשלתו של בלאפרג' בנובמבר 1958. בוא'ביד התפטר בגלל שהוא לא יכול עוד לסבול את ההססנות של בלאפרג' בכל הנוגע לרצון להתנתק ממרד הריף שהתרחש.מנגד בלפראג' הגיב בהתפטרות דרמטית מצדו. המלך החל במס' נסיונות למנות רה"מ חדש.נסיונות אלו עלו בתוהו עקב התנגדויות פנימיות בתוך האסתקלאל. לבסוף התמנה לתפקיד עבדאללה אבראהים שהסכים לקבל את התפקיד בתמורה למס' תנאים שהציב למלך.הוא קיבל את אישורו של אלפאסי וחבריו להנהגה הותיקה של האסתקלאל. האסתקלאל של סוף שנות השישים הייתה מפלגה מפוצלת מאוד עם המון יריבויות פנימיות.ניתן לחלק את המפלגה לארבע קבוצות מרכזיות: 1.קבוצה ההנהגה הותיקה שכללה את בלאפרג' ,עבד אלג'לאל ,אלפאסי ואחרים. 2.קבוצת ותיקה נוספת שכללה את בן בארקה ,בוא'ביד ואבראהים. 3.קבוצת סטודנטים שלמדו בפאריז בשנות ה40-50 .כללה את בוצטה,דואירי,מחמד תאירי ועוד. 4.סטודנטים מפאריז שלמדו בשנות 1953-56 . אפשר לומר שההתפלגויות הללו נוצרו בעיקר עקב הבדלי הדורות בתוך האסתקלאל.העימות היה בין ההנהגה הותיקה לבין קבוצות הצעירים שהתחנכו באוניברסיטאות של פאריז ולכן היה קיים הפער בינהם. בן בארקה ניסה למשוך את הצעירים אליו בכך שהעלה רעיונות חדשניים בנוגע להתנהלות המדינה אך עלאל אלפאסי עדיין היה דמות דומיננטית במפלגה.היו מס' ניסיונות לפיוס בתוך האסתקלאל. במהלך הקונגרס שציין את יום השנה להקמת האסתקלאל הוחלט על פיוס במפלגה ועלאל אלפאסי התמנה לנשיא העל של המפלגה בהסכמת כולם. בשנות השישים יזמו אנשי האסתקלאל תוכנית מפלגתית למען מרוקו.התוכנית התבססה על "סוציאליזם איסלאמי".התוכנית כללה: רפורמה בקרקעות המדינה,לאומיות כמפתח לתעשייה,רפורמה אדמינסטרטיבית,חינוך כללי,ערביזציה ועוד.


עמ' 192-204 מפלגת האסתקלאל נותרה יצור כלאיים מאז הקמתה. ההנהגה הפעילה כורעת תחת אלו שהתחנכו בפריז ובערבית, כגון בובקר קאדירי, עבד אלכרים ג'אלאב, לארבי מסארי, מוצטפא סבאג וחאשימי פילאלי. הנ"ל התארגנו סביב עיתון המפלגה היומי, "אלאלאם", והייתה להם תקשורת טובה עם חברי המפלגה – אנשי המנהל הממשלתי, סוחרים פרטיים, סטודנטים, ובורגנים במס' ערים, בעיקר דוברות הערבית. הנהגת המפלגה נותרה מורכבת בעיקרה מעירוניים, בני המשפחות המבוססות או המלומדות בפז, רבאט-סלה, מקנס ומאראקש. למרות הפיצול שחל במפלגה , היא הצליחה לשמור על כוחה בציבור, כפי שהוכח בבחירות 1963.

ווטרברי מבקש לציין כמה הבהרות שמאשרות דבריו בפרקים הקודמים:

הטבע/האופי של האסתקלאל ב-1956 תאם לחברה המרוקנית ולארגונים הפוליטיים בה. לא הייתה זו מפלגת יחידים שחברו יחד סביב קונצנזוס מסוים, אלא התגבשות של קבוצות שחברו יחד אל המפלגה כקבוצות בעלות מטרות הגנתיות/דפנסיביות. שלושת הקבוצות העיקריות היו מייסדי המפלגה, ה – UMT , ו"ההתנגדות" (רזיסטנס), אך אלו היו מחולקות לתת קבוצות. "ההתנגדות" כללה חברים שנקשרו לפטרון ספציפי, דוגמת בלאפרג'. התפוררות המפלגה הבשילה משך 3 שנים, במהלך 1955-1958, לפני השבר הגלוי/הפומבי במאי 1958. השבר הפומבי נמשך 8 חודשים עד שהפך מוחלט בינואר 1959. בספטמבר 1959 הוקמה מפלגה חדשה.

משברים במרוקו נראים שכיחים ונצחיים.

ב-1956 הקים המלך את האסיפה הלאומית המייעצת (בית המחוקקים המרוקני) בראשות בן בארכה. כל המפלגות וכל הפלגים של האסתקלאל יוצגו בגוף זה, שבו היו 76 איש. ככל שגבר המתח בקרב מנהיגי האסתקלאל רבו ההיעדרויות מן האסיפה, ולאחר אפריל 1959 האסיפה חדלה מלהתכנס. לאחר הפיצול (באסתקלאל) אישים רבים פרשו מן הפוליטיקה. גם צעירים יהודים רבים, אשר היו מתומכי בן בארכה, נשרו מן הפוליטיקה. המאבק בין מנהיגי האסתקלאל היה תלוי על יריבויות אישיות. מערכות פטרונאז' ובריתות שיחקו תפקיד מכריע. האוכ' המקומיות ראו במאבק חסר טעם ומשמעות ופנו לדרכים אחרות.

ב-1956, האסתקלאל, שכללה את רוב המרוקנים הלאומנים, הייתה הכוח הפוליטי החזק והמפחיד ביותר שניצב אל מול מוחמד החמישי. קונפליקטים בין המלוכה למפלגה היו דבר בלתי נמנע. משך שלוש שנים הייתה המלוכה במגננה, מעודדת האסתקלאל להתפרק תחת כובד משקלה שלה. לאחר הפיצול באסתקלאל עברה המלוכה למתקפה, והכפיפה את כל הפעילות הממשלתית לארמון.האופוריה והתקוות הרבות של שנות העצמאות הראשונות התפזרו, והפוליטיקאים נאלצו להכיר בהסתאבותם.


פרק 10: הציבור החמקמק של השמאל

פרשנים רבים סימנו את מפלגת ה – UNFP כמפלגת העתיד. מאחר והמצע שלה הוא טיפול בתחלואים הסוציאליים וכלכליים של מרוקו, המפלגה מחפשת תומכים בקרב אלו המודעים לבעיות המדינה: פועלים, איכרים, מובטלים, ואינטלקטואלים מחלוצי המדינה.

תשומת לב המפלגה התהדקה סביב אותם סקטורים בחברה, שהם מהירי הצמיחה והמושפעים ביותר מתהליכי התיעוש, אורבניזציה, חינוך ובירוקרטיה. 

בפרק זה ווטרברי מבחין/מנתח את קהל תומכי המפלגה על פי הקטגוריות הסוציאליות שלהם: ציבור הפועלים, מהגרים עירוניים, בירוקרטים וסטודנטים. ווטרברי מצהיר כי כוונתו כאן להבהיר את הדרך הבוגדנית שבה על ה - UNFP , או כל מפלגת עתיד אחרת, לפעול.

1. הציבור העירוני: כבר ב-1948 החלו לאומנים מרוקנים להסתנן לאיגוד "קונפדרציית ההתאגדות המרוקנית" שסונף לאיגוד הצרפתי CGT . ב-1950 הם כבר החליפו את ההנהגה הצרפתית. שניים מאותם לאומנים, בואזה ובן-צדיק, הקימו במרץ 1955 את האיגוד UMT . עד 1960, היה ה – UMT איגוד הפועלים והסוחרים היחיד במרוקו. ב-1960 הקימה האסתקלאל איגוד מתחרה בשם UGTM, אולם ה – UMT נותר האיגוד הגדול, חזק ומסודר יותר, וכלל 650 אלף חברים. ה – UMT מורכב מעשרים ושש פדרציות לאומיות, המייצגות ארבעים ושבעה איגודים מקומיים. גרעין ה- UMT הוא כוח פועלי התעשייה. פועלים מאוגדים מהווים במרוקו אליטה נבדלת ופגיעה מאוד. מנהיגי איגודים חייבים להיזהר בתכנון דרישותיהם, שכן הם עשויים להיות מודחים ע"י מעסיקם – המדינה או גורם פרטי. כאשר איגוד מתקשר עם מפלגה פוליטית, כפי שעה ה- UMTעם ה- UNFP, קונפליקט בין השניים הוא בלתי נמנע, על רקע הנטייה לערב חברי איגוד בשביתות פוליטיות. כל עוד הכלכלה אינה מצליחה לייצר עודפי עבודה, איגודים מרוקנים הינם מוגבלים בניסיונותיהם לחדור לציבור המהגרים אל העיר. ה"בידונווילס" של מרוקו הינם כלי הקיבול של המהגרים אל העיר, ומהווים קרקע פורייה לצמיחת תנועות פוליטיות קיצוניות. ה"נוואלה" הינם סימנים מבשרים כפריים ל"בידונווילס" , ומתפתחים להיות המרכזים העירוניים של היום. אין זה תוצר של תהליכי מודרניזציה כי אם סימנים של תסיסה חברתית: יציאה מהכפרים-אבטלה-בידונווילס. בקזבלנקה, למשל, 19 אחוז מאוכלוסיית העיר חיה בשנת 1950 בבידונווילס. המהגרים הגיעו ממזרח ודרום מרוקו. גורמים רבים הביאו להגירה הזו: בצורת, מחסור ביבול, סכסוכים מקומיים, ופיתויי העיר – בי"ס ושכר גבוה יותר. עד היום קזבלנקה היא הקולטת את מרבית המהגרים מהכפר אל העיר. בדר"כ ההגירה היא זמנית, ורבים חוזרים לכפריהם. למעשה, 65 אחוז ממהגרי הבידונווילס של קזבלנקה שבים לכפריהם. ה- UNFPאכן מרוויחה מהסימפטיה של המגורשים מן העיר, אך רק לעיתים רחוקות הופכת סימפטיה זו לתמיכה של ממש.

2. מתנגדים עירוניים וכפריים אלמנטים של צבא ההתנגדות והשחרור נחשבו לאחד משלושת פלגי מפלגת האסתקלאל העיקריים לאחר העצמאות. בעוד שהיו הבדלים משמעותיים בין סגל קבוצות הטרוריסטים העירוניות לבין סגל הצבא הכפרי, ההנהגה של שני הארגונים הייתה בידי אנשים ממוצא כפרי, על פי רוב המהגרים אל העיר. אותם אנשים מעדיפים לנקוט באמצעים אלימים, אך אינם סמל למהפכנים. מרוקו,באופן מסורתי, הניבה/הפיקה מתח/מאמץ של אנשים כאלו. ה – UNFP ניסתה לבנות את תדמית מנהיגי ההתנגדות כמהפכנים חסרי מצפון השואפים לסיים את דיכוי ההמונים, אך המתנגדים עצמם כשלו לעמוד בתווית הזו, ובכך שללו מן המפלגה את מה שנועד להיות זרוע פעיליה. מנהיגי ההתנגדות, עירוניים וכפריים, הורכבו משתי קבוצות, אחת שנועדה לגייס נשק, מימון ותמיכה בחו"ל, ושנייה שנועדה לארגון, אימון והוצאה לפועל של פעולות טרור ומבצעים צבאיים במרוקו. הראשונה הונהגה ע"י עירוניים בורגנים משכילים, והשנייה ע"י המהגרים הכפריים. רבים מחברי הקבוצה השנייה, ה"פנימית", המשיכו דרכם באסתקלאל ואח"כ ב- UNFP, אך תמיד נשארו כקבוצה נבדלת בתוך המפלגה. הם מעולם לא קיבלו עליהם את ההנהגה של ה – UNFP (בראשות בן-בארכה). המתח הזה הוביל בהמשך לרציחתו של עבאס מסידי, מראשי קבוצת המתנגדים, בפז ב-1956, כנראה בהוראת בן-בארכה. 204-216 טרור בערים החל מייד לאחר הגלייתו של מוחמד החמישי ב- 1953, כשרוב הקורבנות היו מרוקאים שנחשבו בוגדים או משתפי פעולה. עקב חוסר התמיכה הכלכלית ב- 1954, הצבא לא נקט בפעולות כלשהן עד אוקטובר 1955, ואת רוב הקרבות ניהל לאחר חזרתו של מוחמד החמישי. מרכז פעילותו של הצבא היה בריף המזרחי, שנודע גם בשם "משולש המוות" ע"י אקנול, בורד וטיזי אוסלי. מרבית החיילים, אשר מנו לא יותר משש או שבע מאות, באו משבטים שונים, בעיקר מהאזור הספרדי. אחד הגורמים שהניעו את תחילת הלחימה בחורף 1955 היה הפסקת מעבר עובדים מהריף לאלג'יריה שנכפתה ע"י רשויות צרפתיות בקיץ של אותה שנה. הדבר היווה פגיעה חמורה בהכנסתם של רבים שגרו בריף, מה שהביא למרידות מצידם באוקטובר 1955 בהנהגתו של סיעבאס וחסאן הואמוש, החליפה באזור. היו קבוצות נוספות שהצטרפו למרידות, אך הריף המזרחי נטל את רוב הקרבות בעצמו. בינואר 1956, בפגישה שנערכה במדריד, סיכמו ביניהם מנהיגי הצבא ומובילי ההתנגדות על חלוקת תפקידים לצורך פעילויות עתידיות. הצבא חולק לשלושה אזורי פיקוד עיקריים: הריף תחת פיקודו של סיעבאס, מרכז האטלס תחת בל מילודי ועבד אל-קדר בוזאה, והצפון תחת בן האמו מיספיווי והאחים מאנוזי. אם נתבונן ברקע של מנהיגי האזורים האלו, ואחרים כמותם, נוכל ללמוד על הדמויות המרכזיות שמשחקות תפקיד חשוב בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. מרביתם היגרו לערים, ולאחר הדחתו של המלך הצטרפו לקבוצות התנגדות שונות, חלקם אף נסע לדרום על מנת לארגן את הצבא. זהו סיפורו הלכה למעשה של סיעבאס – הוא עבד בקזבלנקה, ונעצר ב- 1954. לאחר ששוחרר, נסע דרומה כדי לפקד על הצבא. עבד אל קדר נולד באלג'יריה והפך לאזרח צרפתי ששירת במרוקו כמתורגמן עד שנחשף להתנגדות המרוקאית. למרות שהמלך מוחמד חזר למרוקו, עדיין לא נידונה עצמאותה של מרוקו. לכן, החל הצבא בפשיטות על אזורים קולוניאליים שונים על מנת להראות את מגמתו והתנגדותו. על אף המס' הקטן של קבוצות טרור בנוסף לצבא ובגלל שהיו חמושים, הם היוו סכנה לסדר הציבורי ב- 1956. הם הונהגו ע"י אנשים לא ידועים במרוקו וגרמו לחששות בקרב האסתיקלאל – שרצו לשלוט בהם, והארמון – שרצה לפרק אותם. כאשר נחשף גודלה של ההתנגדות, האסתיקלאל לקחו לידיהם את מושכות ההנהגה, והארמון הצליח לפזרם לתקופה של חמש שנים. הרבה קבוצות צבאיות עירוניות לצד כפריות נקלטו לתוך הצבא החדש ולכוחות המשטרה שהיו בהתהוות. אם קודם לכן ההתנגדות כוונה למשטרה כעת היא כוונה נגד קבוצות שסירבו להתפרק מנשקן. כתוצאה מתפנית זו, שיעור ההתנגדות והטרור בערים ירד. במהלך 1956, לאחר מתן עצמאות רשמית, וכתגובה לתחנוני המלך, לגיונות שונים בצבא החליטו להיכנע. בפברואר 1956, צרפת ומרוקו חתמו על הסכם זמני בנוגע לביורוקרטיה הפנימית שהפסיק את הפעולות הצבאיות של צרפת כנגד ההתנגדות במרוקו. מכיוון שהמלך לעולם לא גינה בגלוי את פעולותיה הצבאיות של צרפת, הסטאטוס שלה נשאר שנוי במחלוקת למס' חודשים.

ההסכם פטר את מרוקו מפיקוחם של הפקידים הצרפתים, והם החליטו לעבור לפרברים ולקחת איתם את נשקם. בנקודה זו התחיל הצבא להגדיל את מספר החיילים החמושים וע"י כך להגדיל את פוטנציאל הצבא. מה שהתחיל כמאות חיילים חמושים הפך במהרה לאלפים. הצבא המשיך בגדולתו ב- 1956, כשמעמדו היה אמור להיקבע דרך נסיעתו של סיעבאס לפז  ביוני. הנסיך חסאן ביקר באזורים הבעייתיים  במהלך יולי, כשבתקופה זו קבוצות ההתנגדות באטלס עשו את דרכן צפונה.

לאחר שהמלך חזר למרוקו הוא נפגש פעם אחת עם הקונסול הלאומי של ההתנגדות המרוקאית (18 אוגוסט 1956). בפגישה הם התאבלו על כך שהיעדים שנאבקו בשבילם נזנחו וננטשו כעת כשמרוקו עצמאית. הנציג (הקונסול) הצהיר בתקיפות: "אחדים מאיתנו החלו לתהות בתקופה זו האם ניסיונות ההפיכה נכשלו כעת כשמרוקו זכתה לעצמאות. הניצחונות שהשגנו עד כה הם ניצחונות חשובים ובעלי השפעה על ריבונות מרוקו בתחום הדיפלומטיה והמשפט". הצבא וקבוצות ההתנגדות היו הבסיס לחזרתו של מוחמד החמישי ולמתן העצמאות. כפי שטען סטפן ברנרד, אסטרטגים בצבא הצרפתי אינם יכולים לסכן את המוסדות הבנויים במרוקו, וכאשר התעמת שם עם קבוצות ההתנגדות, החליט לאפשר להם להתארגן מחדש באלג'יריה. בשנים הראשונות לאחר 1956, ההתנגדות דוכאה דרך מתן מוניות ורישיונות נהיגה, מתן זיכיונות מסחריים, חלוקת אדמות ואפשרות לחוזים מקומיים בינם לבין עצמם. רבים מהמנהיגים של ההתנגדות היו מהדרום, אשר בו המסחר היה דרך חיים ומקור הכנסה, ולכן כשנפתחו בפניהם אפשרויות המסחר, הן היו מאוד אטרקטיביות עבורם. במרץ 1959, פורסם ד'היר שהגדיר מהם התנאים הנדרשים כדי להיקרא "מתנגד": 1. כל אחד שנלחם בצבא במהלך התקופה שבין אוגוסט 1954 ועד אפריל 1956. 2. אנשים שנפצעו ונאסרו עקב השתתפות בפעולות לאומיות במהלך התקופה לעיל. 3. כאלו שלקחו על עצמם פעולות התנגדות למען העצמאות ולמען בנייתה מחדש של הריבונות.

הדאה'ר גם הביא לידי הקמת מועצה לאומית להתנגדות, "כלב שמירה" המנוהל בידי ראש הממשלה ונערך על ידי: חברי הקבינט המלכותי, שר המשפטים, שר הפנים ושלשוה חברי ההתנגדות שמונו על ידי ראש הממשלה בהמלצת שר הפנים. מחלוקות בין חברי קבוצות ההתנגדות שפרצו לאחר מתן העצמאות מנעו מהוועדה להתכנס עד יולי 1960 , כאשר לראשונה נפגשו נציגי שישה ארגונים בחסות המלך לכנס מיוחד. מאז עלה מספר הנציגים לשבעה אך הם נוטים לשמור על אנונימיות. משרד לאומי להתנגדות הוקם על ידי הד'אהר של אוגוסט 1961, ובספטמבר 1964 הגנרל בלערבי מונה למזכיר המדינה לענייני התנגדות. בדאה'ר שפורסם מספר שבועות קודם לכן נקבע כי 25 אחוזים מכלל משרות הממשל ישוריינו לאנשי ההתנגדות, ובמקומות בהם לא קיימת הגדרה מדויקת לתפקיד, תינתן עדיפות לאנשי ההתנגדות. כיום, יש תת-מזכיר מדינה לענייני התנגדות המפקח על תוכניות המשרד הלאומי של ההתנגדות. בשל ההטבות הגדולות לחברי ההתנגדות (משכורות, פנסיות, רשיונות וכד') "פנקס מתנגד" הפך למצרך מבוקש מאוד. עד כדי כך, שבמספר מערכות בחירות ובמקרים אחרים הועלו חשדות למתן שוחד עבור השגת פנקסי מתנגדים. מה שחשוב לזכור, שלאחר העצמאות להיות מתנגד הפך לדבר רווחי המקבל הטבות מהמדינה. עד 1959, (מועד פילוג מפלגת האיסתקלאל) מעט מאוד נשאר, מבחינה ארגונית, מצבא השחרור וההתנגדות. היו עוד מעטים שהיו פעילים מבחינה פוליטית. למעשה, בשנים שבין 1959-1964 המדינה דאגה לפרק באופן שיטתי את שרידי ההתנגדות. כך, נעצרו ע"י המשטרה המרוקאית מספר עורכי העיתון היומי של ההתנגדות עיתון "אלתחריר" בחשד לקשירת קשר עם קציני צבא צעירים. גם העיתונות של מפלגת אלאיסתיקלאל האשימה אותם בהתנקשות בעוזרו של עלאל אל פאסי ב-1959, כמו כן נתפסו ברשותם כמויות גדולות של אמל"ח שהם טענו כי שייך לצבא השחרור. מעצרים נוספים בהאשמות דומות נערכו בשנים אלו, מרבית העצורים חברי ההתנגדות. 3. המשכילים עתה נעסוק בקבוצות המשכילים אשר נקשרו ל-UNFP. חלק מבעלי המקצועות החופשיים חברו ל-UNFP אבל לא יותר מלמפלגות אחרות, בעלי עסקים רבים חברו לתנועה זו, כמו גם אנשי הביורוקרטיה הממשלתית. בפועל, כל המפלגות הצליחו לרכוש לעצמם תומכים בקרב אליטת המשכילים בצורה דומה. אולם היה בכל זאת, מאפיין אחד ייחודי למשכילים שנקשרו לת-UNFP: כולם עברו חינוך צרפתי מודרני והיו מעורבים בתרבות הצרפתית ובחוגי השמאל הצרפתי. ההתנהגות והגישה האינטלקטואלית שלהם (שלא תמיד התאימה למרוקו) הוכתבה בעיקר החינוך הצרפתי-אירופי אליו נחשפו. כתוצאה מכך, מפלגת UNFP שהגדירה עצמה כמפלגת המונים נתקלה בקשיי תקשורת עם אותם המונים, שאת תרבותם ואורח חייהם כבר לא ממש כיבדה. פערים תרבותיים אלו נוצרו גם בתוך המפלגה עצמה. סטודנטים מרוקאיים במרוקו או מחוצה לה, הינם בעלי מודעות פוליטית גבוהה. בדומה לעמיתיהם במזרח התיכון או הרחוק, תחום הלימודים המבוקש ביותר הוא לימודי משפטים. אלה נתפסים כערוץ המוביל להיכנס לחיי הפוליטיקה המרוקאית. בתוך כך, אגודת הסטודנטים הארצית ה-UNEM, על אף היותה גוף עצמאי, הייתה מקושרת עם חוגים באיסתיקלאל ועם ה-UNFP. לאחר פיצול המפלגה, האיסתיקלאל ארגנה לעצמה אגודת סטודנטים בנפרד. מהדי בן בארכה היה זה שחיזק את אגודת הסטודנטים, שכן ראה בה מכשיר לגיוס תומכים בקרב הצעירים. פעמים רבות, היו אלה הסטודנטים שנקטו ראשונים עמדה בסוגיות פוליטיות והשפיעו על האליטות הבוגרות יותר. בדומה למה שאירע לחברי קבוצת ההתנגדות, גם כך במקרה של אגודת הסטודנטים ה-UNEM, פעלה המדינה בקרבם במטרה לצמצם את פעילותם ולא לתת מקום לקולות המתנגדים למשטר המלוכה. לעיתים נפוצו שמועות על "דילים" בין ראשי אגודת הסטודנטים לבין הממשלה. בכל מקרה, חלק ממנהיגי הסטודנטים נעצרו ואף נידונו למוות בשל ביקורת שהשמיעו נגד המדינה. חוק שהוציא המלך בשנת 1966 חייב לגייס חלק מהסטודנטים לשריות בצבא. מכל מקום, ניתן לראות כי בפני ה-UNFP עמדו אתגרים קשים בניסיון לארגן בראשותה את ההמונים שהיו מאוד הטרוגניים מבחינת ההשכלה, המעמד הכלכלי וכן לאור פעילות המדינה נגדם כמו במקרה של הסטודנטים ופעילי ההתנגדות. ריבוי אתגרים אלו הוביל בסופו של דבר לקריסת ה-UNFP כמפלגה בעלת כוח פוליטי משמעותי.

עמ' 217-228. בזמן הפיצול הרשמי של האסתקלאל בן בארכה הכריז ש"יש ליצור סינתזה בין 3 כוחות גדולים במרוקו: האיגודים, האיכרים והמתנגדים(/המחתרת). ההתנגדות היא זו שמספקת לנו את הגשר לעולם הכפר שהוזנח ע"י המשטר הקודם". הסינתזה הזו מעולם לא הושגה, ההתנגדות לא נפתרה, ומנהיגי ה-UMT שיתפו פעולה עם הפוליטיקאים.

הפיצול חשף מס' נקודות חולשה בארגון ה- UMT. מספר איגודים של מורים, רופאים ועוד לא הצטרפו למנהיגי ה-UMT בזמן הפיצול אלא הצטרפו לאסתקלאל תחת חסות ה"וועדה לכוחות האוטונומיים" , אשר ב-25/3/1960 נהייתה ל-UGTM.

אלפאסי דיבר על כך שהעובדים לא נטשו את האסתקלאל אלא שאולצו לתמוך במחג'וב בן סדיק מתוך חשש לאובדן משרותיהם. ב-24/4/1959 ה-UMT כינסו את הקונגרס הראשון שאחרי 1956 לאשר את המבנה הארגוני,עבדרחים בואביד ועבדולה אבראהים שניהם היו אז שרים באותו הזמן ונכחו בכינוס.

התק' בה היה עבדולה איבראהים ראש ממשלה סימנה תק' טובה של אחדות פנימית ותמיכה כללית ל-UNFP. בכך שאבראהים היה רמ"מ נוצר הרושם לפיו הזרם המועדף על בית המלוכה הוא הצד השמאלני של האסתקלאל.

הפגישה (24/4/59) סימנה את הפיצול הסופי והוודאי של האסתקלאל, ומאותו רגע גברה התעניינות בית המלוכה. המלך ייסד ממשלה אך מנע ממנה את כוחה המיועד. כך שהממלכה מילאה בסופו של דבר את תפקידי הממשלה. כמה מחברי ה-UNFP סברו שעל אבראהים להתפטר מתפקידו אך הוא לא התפטר וכינס תגובת נגד באביב 1960: 13/4- כינוס קבינט בו הוחלט על החזרה למולדת של כל כוחות הביטחון הצרפתים. 5/5- הוצאת צו על ארגון מחדש של מדיניותה הפנימית של הממשלה.

פעולות אלו של ראש הממשלה הביאו את המלך להחלטה לפטרו בהקדם, החלטתו התחזקה עם הניצחון הפתאומי של ה-UNFP בבחירות ללשכת המסחר והתעשייה המקומיים ב- 8/5.

ב-20/5 יידע המלך את איבראהים  שהושלם מסע התעמולה שלו (של המלך) לקראת הבחירות. וב-23/5 הכריז המלך על עצמו שהוא אישית יכול לתפקד כראש-ממשלה בממשלה החדשה כערובה ליחידה לאומית יציבה עד הבחירות לחוקה. המלך התכוון למנות את הנסיך חסן לרמ"מ אבל תומכי האסתקלאל סרבו לשתף פעולה עם ממשלה כזו, מכאן שהמלך מינה את עמצו לרמ"מ ואת בנו- לממלא מקום רמ"מ. בסופו של דבר כובד הסמכויות העיקרי רוכז בידיו של הנסיך חסן.

חברי ה-UNFP שצברו כבר לא מעט כוח לא הסכימו להצטרף לממשלתו של המלך (למעט שר החקלאות חסן זמורי), ורובם הבינו כי יש למחות נגד המצב. (פירוט יחסי כוחות בין מפלגות, שרי אוצר/כלכלה, תמיכת הציבור וכו')

יחסי ה-UNFP וה-UMT: אחרי הקונגרס שאחרי 1962 חדל שיתוף הפעולה בין שני המפלגות/ האיגודים הנ"ל. באותו זמן נערך משאל-עם לגבי החוקה בדצמבר 62' כאשר ה-UNFP קראו לחרם. בסופו של דבר רוב חברי ה-UMT הצביעו בעד החוקה. בינואר 63' בקונגרס ה-3 הביעו ה-UMT חוסר כוונה לתמוך ב-UNFP. נוצר מרמור ב-UNFP על ה-UMT, ככה"נ על-רקע הקשר שלהם למעצרים ב-63' שקשורים לניסיון החיסול של המלך חסן. חטיפתו של מהדי בן בארכה הוסיפה גם כן ליריבות בין ה- UNFP וה-UMT. היה ברור שבן בארכה גילם את האמונה של הצורך באחדות פוליטית, והאסרטיביות שלו למען מטרה זו הביאה לחיכוך גובר בין הפוליטיקאים ומנהיגי העבודה. היעלמותו של בן בארכה נתנה ל-UMT אפשרות להצביע על חולשת ה-UNFP ולנצל את החלל שנותר מכך. מנהיגי ה-UNFP לא היו מסוגלים לארגן תמיכה בבן בארכה ובאירגונם כך שמיד לאחר מכן ה-UMT פתח בשביתה כללית לבטא דרישותיהם לחוקה של "משטר דמוקרטי אותנטי". עם היציאה לשביתה היה נראה שה-UMT יחשבו לפטר את ה-UMFP כפי שהיה קורה בעבר, אך מפלגה ללא איגוד היתה חסרת כח וזה יכול לגרום להעדר התעוררות תמיכה פופולארית ללא ה-UMT כמתווך.

1963- UMT הכריזה עצמה עצמאית מכל מפלגה פוליטית ולחצה על עליונות המפקחים הפעילים שלהם. אך בהעדר קשרים אפקטיביים עם המנהיגות של UNFP זה איבד את הכוח והחזות הפוליטיים.

בסוף 1965 ותחילת 66' ה-UMTהחלו בהסדר עבודה מול האסתקלאל לאחר 5 שנים של יריבויות. כך שהם נשארו שני הארגונים הלאומיים הלגיטימיים היחידים במדינה. השניים החלו לגבש תוכנית משותפת לתיקון פגמי האומה. בן סדיק ניסה להתוות דרך לפיתרון מחודש מול האסתקלאל יחד עם ה-UMT מה שהסתיים במאי, ביום חגיגות ב-1966. ב-1966 עבדולה איבראהים העסיק עצמו בארגון Permanent Secretariar for Action and Coordination (SPAC) לבניית השלד הפוליטי של העבר. אך כאשר כל התאחדות פוליטית קנאית לאוטונומיה שלה – קשה לאחד את כולם תחת מנהיג אחד.

עמ' 228 – 240 - המשך פרק 11 התקופה לאחר פיצול שתי מפלגות השמאל (UMT – בהנהגת מהג'וב בן ע'דיק, UNFP – בהנהגת בן ברקא) התאפיינה בשתי גישות בין חברי מפלגות אלה. אנשי מפלגת UNFP נסחפו לתוך המערכת האדמיניסטרטיבית, לצבא ולמשטרה בעוד שאנשי מפלגת UMT הושארו במקומות העבודה שהמפלגה סיפקה להם במסגרת פעילותם הפוליטית. בכך, שנות ה-60 אופיינו בפיזורם המוחלט של המפלגות הלאומיות – מפלגות השמאל.

• ב-1967 חברו יחד עבדואללה איברהאים, בן ע'דיק ועבדרחים בועאביד בכדי לארגן מחדש את מפלגת ה-UNFP ולהוות ככוח עולה מחדש. דבר זה כשל עקב רצון הדור הצעיר לשמר את מנהיגיו ולא לחבור יחד למנהיגי הדור הישן.

• למרות הניסיונות של מפלגות האיסתקלאל, UMT, UNFP וד"ר ח'טיב וכוחותיו, אותם אנשים נותרו במערכת הפוליטית, באותה פוזיציה בלי שינוי מהותי. מפלגות השמאל בעלות האידיליות הערכיות אמנם נדחקו לפינה ועד היום אין הם מהוות כוח אופוזיציוני אתגרי לשלטון המלוכני.

• בתקופה האחרונה ישנה דרך ראיה כי מפלגות השמאל בעזרת מנהיגים צעירים מהדור החדש, ישפיעו על גישת השמאל ויקדמו אותה כמה צעדים קדימה בכדי להוות ככלי משפיע בהחלטות פוליטיות-מדיניות משותפות.

פרק 12 – סוכני ההפרדה : "התנועה הפופולארית" • גיבושה של מפלגת "התנועה הפופולארית (הלאומית) המרוקאית" בחסותו של המלך הייתה לכלי ניווט ושליטה בידי המלוכה שכן הם נוצרו ביד המלך ומשמשים בקואליציה למלך.

• התקופה הפוסט-פוליטית שלאחר 1956 – החוצץ שנוצר בין מפלגת האיסתקלאל לבין המלוכה (לטובת המפלגה כמובן) – הביאה את המלך לעמוד בפני שתי אפשרויות : א - הפעלת לחץ תקיף על מפלגת האיסתקלאל ולשוברה. ב – הרגעת הרוחות ויצירת קבוצות / מפלגות חדשות. יצירת שכבה פוליטית מאמנה למלוכה בכדי לשמש כלי פוליטי פרו-מלוכני וכלי אופוזיציוני אנטי מפלגתי. המלך הימר על האפשרות השנייה והצליח. הוא יצר שכבת אליטה פוליטית ששירתה תפקידים מנהליים בכירים – שרים, מנהלים אדמיניסטרטיביים בכירים ויצירת מערכת שלמה של פטרון-קליינט.

• הצעד הראשון היה שימור כל מפלגה אופוזיציונית לאיסתקלאל כמו מפלגת ה-PDI בראשות חסן ווזאני וה"ליברלים העצמאיים" בראשות ראשיד מאולין ורדה גואדירה. אלה תוגמלו בממשלתו הראשונה של סי מבארק בקקאי.

• מפלגתו של ווזאני קיבלה יתרון בעקבות כך ואחרי העצמאות מפלגת ה-PDI משכה השפעתה לעבר אזורי השבטים. ההסבר לכך הוא לא ברור עד היום כיצד זה קרה. אחת ההשערות היא המשיכה של מנהיגי השבטים בתקווה שאלה יובילו את קבוצתם אחריהם, אך זה לא הוכח.

• בחירתם של האצילים (מנהיגי השבטים) את מפלגת ה-PDI על האיסתקלאל נבעה מהרצון לעלות בסולם הפוליטי ולמרכז השלטון. מפלגת ה-PDI הייתה מיוצגת עם 6 שרים בממשל וכמובן אוזנו הקשבת של המלך ומפלגת האיסתקלאל אשר ראתה בהם כיריבים וכינתה אותם "הקולוניאל של פאסי" – כמאמצים את דרך הפרוטקטוראט – על כן הבחירה הייתה ברורה בין שתי מפלגות הללו.

• ווזאני היה למנהיג הברברים ב-1956/7 באזורי האטלס התיכון, פרובינציית תפילאת והריף. דבר זה נתפס כתמוה, חלק בגלל האצילים שרצו להיות הם המנהיגים הפוליטיים הראשיים.

• עם עזיבת המלך את הארץ לטובת שייט במזה"ת, נבחר זמן הפעולה כנגד האיסתקלאל ב-17 לינואר 1957. בעזרת קצינים צרפתיים וכוחותיהם אדדי אוהו ביהי (מושל מחוז האטלס התיכון) ולחסאן ליוסי (שר הפנים) פעלו לסגירת מפקדות של האיסתקלאל באזורים מידלט וריצ'. כמו כן, הם סילקו ממערכת השיפוט והאדמיניסטרציה אנשים ששייכים למפלגת האיסתקלאל. הנסיך חסן, בעזרת גנרל קיטטאני, החזיר את הסדר באזור והכניע את אוהו ביהי.

• ב-1957 היה ברור כי ה-PDI היו מתקפת הנגד של אוהו ביהי באיסתקלאל בשטח שליטתו. נערך כנגדו משפט ב-1959 על ה"מיני" הפיכה אותה ביצע כנגד מפלגת האיסתקלאל. הדרישה במשפט הייתה עונש מוות כנגדו וכנגד לחסאן ליוסי ובכך ניסתה מפלגת האיסתקלאל להשתמש במשפט זה כמשפט ראווה למלוכה כי לא כדאי לה להתערב בעניינים פוליטיים. לבסוף המלך משכנם בחצר ארמונו עד הירגעות הרוחות.

• מושל פרובינציית רבאט, מהג'וובי אחהארדן, החליט בעקבות חוסר תפקודם של האצילים מהאסכולה הישנה, לנסות לעשות את השינוי. השמועות על תקומתה של מפלגה מחתרתית חדשה (בראשותו של המלומד האדוו אבארקש) הביא את אחהארדן להביע תמיכה במפלגה בהצהרה עיתונאית שהביע התנגדות לדרך האיסתקלאל.

• רה"מ בקקאי הודיע על התפטרותו באפריל 1958 כצעד תמיכה במפלגה.

• אירוע נוסף (קיץ 1958) להעלאת הדרמטיזציה בדבר, הוא בקשתו של אחהארדן וח'טיב להעברת גופתו של סי עאבס מסצידי (קדוש שנלחם באיסתקלאל והינו סמל לשאיפתה להכפיף את כל המרוקאים למרותה) מפאס אל אגאדיר. ההתנגדות לבקשתם היוותה גורם להורדת הסולידאריות באזור הריף. יצאו קריאות כי אם לא ישוחררו, השבטים יעלו על פאס ויחריבוה.

• ב-3 לדצמבר 1958 הם שוחררו לבסוף מהכלא והוגלו למדריד.

• הועידה המלכותית הציגה בפני המלך את מסקנותיה לחקר הלך הרוחות בצפון מרוקו (אזור הריף) ואלה עיקריה :

 תחושת נטישה ותסכול. העצמאות לא הביאה לצפון את אשר הביאה לשאר חלקי המדינה.  מחסור בעבודה – קושי בעבודה באלג'יריה. חיילים מרוקנים ששירתו בצבא הספרדי הינם מחוסרי עבודה.  FISCAL INJUSTIES.  מחסור בתשתיות הולמות לקיום האזרחים.  SNARLS אדמיניסטרטיביים.

  • ראש הועידה טוען כי באשר הלך האזרחים הפצירו בו כי יש לקיים ממשל הוגן בעל אדמיניסטורים ישרי-דרך. בנימה זו יש הרואים בכך את השלב הראשון לסוף הגל העולה של אזור הריף.

עמ' 240-253 החלק מתחיל עם עליית הממשל החדש של איברהים שמנסה לרפא את המחלות שצצו בזמן איחוד החלק הספרדי עם החלק הצרפתי. החלק הספרדי סבל מחוסר פיתוח, מצבו היה רע מבחינה כלכלית, לא היו לו מחצבים ואוצרות טבע כמו לחלק הצרפתי ולא היה שם פיתוח של דברים חשובים כמו בתי ספר. עם האיחוד המחירים בחלק הצפוני (הספרדי לשעבר) קפצו למעלה, ומיסים חדשים הוטלו. מי שהושפע מכך היתה טנג'יר שהרבה בתי עסק בינ"ל סגרו בעקבות זאת. בעיני הצפונים האיחוד נועד לכך שהדרומיים ישלטו עליהם. כולם ציפו שהמשטר החדש ירגיע את הריפים העצבניים, אבל גל מהומות חדש פרץ בדצמבר ודרש התערבות צבאית. לאחר מכן נותנת קצת היסטוריה על שני שלבי המרד שהובילו למאורעות 59-1958.

המלך נתן אולטימטום לאנשי השבטים להוריד את נשקם עד ה-7 בינואר. שניים משבטים התנגדו ובעקבות זאת היו הפצצות מהאוויר ומהקרקע, ב-9 לינואר הנסיך חסן הגיע לפקד ישירות על הפעילות. בסוף ינואר השלום הוחזר על כנו. מכאן יש מעבר לנושא המרכזי -מפלגות פוליטיות והמריבה על השליטה בין הארדן וחטיב . מפלגת ה-MP (פיצול של האסתקלאל) הוכרה באופן חוקי בפברואר 1959 אבל לא קיימה קונגרס הקמה עד נובמבר באותה שנה (בראבט) שהתקיים במקביל לקונגרס של המפלגה UNFP, בראשות בן בארכה. הארדן חזר כמה פעמים, שההבדלים בין האסתקלאל ומפלגת ה-UNFP היו זניחים -שתיהן היו גרועות באותה המידה. בקונגרס הראשון הוצגה תוכנית שנבנתה על הדוקטרינה של איסלאם סוציליסטי. הדבר הפך לאבן בסיס גם בקונגרס השני באוקטובר 62, אך המפלגה קראה לחלוקת מדינות של שבטים וכו. תזות מקובלות פנו בעיקר לסנטימנטים הברבריים. מעל לכל העיקרון המרכזי של המפלגה היה תמיכה ללא תנאי במלוכה. לאחר הקונגרס של 1959 מנהיגי המפלגה נטלו על עצמם מאמץ ארגוני חשוב בכדי להיכנס למערכת הפוליטית. אך קיבלו אכזבה ראשונית, רק 7%. באזור הצפון היא הייתה חזקה יותר. בקונגרס השני שלה באוקטובר 62, במרקש, היא יצרה התקדמות. שם היא קראה לכונן שלטון יחיד והכריזה על תמיכה בלתי מסויגת במלך. חטיב אושר לתפקיד נשיא המועצה הארצית והארדן כמזכיר הכללי של המפלגה. לאחר מכן, נבחרה וועדה מרכזית שבשנים לאחר מכן כוננה את בסיס המפלגה. האסיפות של המפלגה סבבו סביב ענייני עיזים, לאחר דיון קצר בנושא הסוציאליזם האיסלאמי. כתוצאה מהויכוח בענייני העיזים (אם לייבא עיזים מיוחדות מספרד), הארדן קיבל את הכינוי "איש העיזים". תוצאות נוספות מן הקונגרס ב-62, התייחסו גם לחוסר הייצוג שלהם בממשלה וברצון שיהיה שר לענייני כפריים. דבר נכון הוא שבממשלה הראשונה שחסן הקים חטיב והארדן שימשו בה כשר לענייני אפריקה והשני כשר ההגנה, אך בקיץ 1962, הם איימו להתפטר אם המפלגות שלהם לא יקבלו יותר יחס. ההתפטרות שלהם לא התקבלה וגם לא דרישותיהם, אבל מאוחר יותר חטיב נהפך לשר הבריאות ואחריו הארדן לשר החקלאות. השלטון לא רצה לראות שום מפלגה נעשית חזקה מדדי או חלשה מדיי, במצב זה לא הייתה יותר מדיי משמעות למפלגות האופוזיציה או לכאלה שתמכו. המלך העדיף לעודד קבוצות שהתמיכה שלהם במלוכה הייתה ברורה. ההתנגשות הבלתי נמנעת ב- MP באה לידי ביטוי ב-1963. נוצרה קואליציה בפעם הראשונה של כוחות פרו-מונרכיים. הם טענו שמנהיגי המפלגה הסכימו להכניס לקואליציה רק אחרי שמלך הכריח אותם. הארדן וחטיב, שניהם חששו מן הקואליציה שקמה (FDIC), ולכן ה-MP נכנסה באי-רצון לברית איתם. הארדן (בהיותו שר ההגנה) חזר מטיול מארה"ב עם המלך, וגילה שחטיב עשה הסכם איתם ומיזג אותם. הבחירה של המועמדים לרשות המחוקקת לבחירות הדגישה את הקשיים במפלגה ורק לאחר משא ומתן מתיש, הארדן הסכים לרשימת מועמדים שתרוץ תחת הכרטיס של ה-FDIC. בבחירות לרשות המחוקקת חטיב ניצח בקלות בזמן שהארדן הפסיד. כדי להתחיל חיים פרלמנטרים במרוקו היה צורך לגבש את חילוקי הדעות בתוך ה-MP. ב-13 בנובמבר 63, המלך הקים ממשלה חדשה עם מספר שרים שהפסידו בבחירות, בניהם הארדן, דבר שנראה לא הוגן כלפי אלה שזכו מטעם ה-FDIC. ד"ר חטיב לא נכנס לממשלה ונבחר להיות ממלא מקום הנשיא. הדבר נבע מהסכם טקטי במטרה למצוא מישהו שישלוט ב-MP. ה-MP, עם 40 נציגיו לא היה מוכן להיות חותמת גומי לכל דבר, ונציגיו לא היססו להראות בוז לפרלמנט. עדיין המשלחת הפרלמנטארית ציפתה לקבל הטבות ממשרדו של הארדן. עם הזמן התיאום בין מרכיבי ה-FDIC הפך לקשה יותר ובינואר 1964, בתחילת המושב הפרלמנטרי, הארדן האיץ בחסידיו לעשות התנתקות מוחלטת מה-FDIC. גווידירה הקים מפלגה חדשה שעדיין הייתה בקואליציית ה-FDIC ונקראה "מפלגת הסוציאל דמוקרט" (PSD), וקיבל את כל הנציגים והשרים של ה-FDIC שלא היו שייכים ל-MP,חטיב היה חלק מן המייסדים שלה. ה-UNFP הביא הצעה לתוכנית פוליטית. האיסתיקלאל תמכה בהצעה אבל חלק מן הרוב איים לסגור את ה-FDIC על נושא זה. ביולי חטיב והארדן הסכימו שיש צורך בחילופים בממשלה ודיברו על כמה שמות חדשים שיהיו חלק מן הממשלה החדשה, אך כשחטיב עזב לחו"ל באוגוסט הארדן נתן למלך שמות אחרים לגמרי. ואכן, בממשל החדש שקם באוגוסט 64, אלה היו האנשים שהארדן בחר והוא עצמו הפך להיות שר החקלאות. חטיב והאנשים שהיו מיועדים להיות בממשלה חשו נבגדים. נוצרה קבוצה בעידודו של חטיב שהכריזה מלחמה על הממשלה. ב- 25 בינואר כשעלה לדיון התקציב השנתי של עובדי הציבור, רבים הצביעו נגד. האסתיקלאל וה-UNFP הפכו זאת להרגל להצביע נגד כל הצעת ממשלה והצליחו להפיל את הצעת התקציב הספציפית. במקביל הסיעה המורדת התחילה להאשים את הארדן בפשעים שונים: דיקטטורה בתוך המפלגה, גזענות ועוד. חטיב הנבוך הקים וועדת בוררות, אך שבוע לאחר מכן הנאמנים להארדן יצרו מפלגה חדשה בגלל שהקודמת נשלטה על-ידי חטיב. לאחר המהומות בקזבלנקה במרץ 1965, דובר רבות על הקמת תנועת התנגדות חדשה, אך באותו הזמן חטיב היה כבר בראש המהלך. באותו הזמן המלך נואש מפרלמנט הנבחרים שלו והשתעשע ברעיון להקים ממשלה של איחוד לאומי. בנקודה מסוימת הוא חשב להפוך את חטיב לראש הממשלה אך זה הציע תנאים רבים מדיי. ב-19 במאי האיסתיקלאל הציע שינוי שיאסור על לא מרוקאים לפרסם במרוקו (בעיתונות). הדבר התקבל למרות התנגדות ה-FDIC, שנמנעו בהצבעה על השינוי. באותו היום המלך לא היסס יותר, פיזר את הפרלמנט והכריז על מצב חירום. חטיב לא הסכים עם צעדו של המלך והאמין שהכול עדיין התנהל כמו בעבר. לאחר התייעצות עם המלך הארדן הסכים להשתתף בממשלה החדשה. ב-12 ליוני הוא הודיע לוועדה המרכזית של ה-MP שהוא התבקש להצטרף לממשל החדש. חטיב ואנשים נוספים התנגדו נחרצות לעניין אך רובה של הוועדה המרכזית הצביע בעד, בתגובה הם יצאו בצורה הפגנתית מן הישיבה. הארדן מאוחר יותר הוציא חלק מן המתנגדים מהמפלגה אך השאיר את חטיב למען אחדותה. תגובה חריפה של חטיב הופיעה בעיתון בעניין זה. הוא גינה בחריפות את הארדן ודרש כינוס מיוחד של המפלגה כדי לשפוט את עניין הפיצוץ בה. שבוע לאחר מכן נסגר העיתון. באותו הקיץ היו שמועות על כוונותיו של חטיב לייסד מפלגה חדשה אך דבר לא יצא מזה. לאחר מכן הארדן עשה את צעד הניצחון שלו כשחטיב היה במסע רשמי לערב הסעודית. הוא כינס בפתאומיות את הקונגרס הלאומי החמישי של ה-MP ברביעי לנובמבר 1966. הוא היגלה את חטיב מהמפלגה והצליח בקלות עם הנציגים השונים בקונגרס, וועדה הארדניסטית חדשה נבחרה. הקונגרס קרא להפסקה של מצב החירום. בפברואר 1967 חטיב הכריז על הקמתה של מפלגה חדשה ברשותו: "תנועת הדמוקרטיה הפופולארית". בשל המצב המיוחד- שני הצדדים איבדו כוח והמלך יכל לשחק ולבחור באנשים שהתאימו לו ביותר.

פרק 13 עמ' 254-265 חוסר יציבות במרוקו מוביל לתהליכי תיקון. עליית האיסתיכלאל ב-1956הוביל לכך שמטרתם המרכזית של אישיות וגורמים שונים הייתה לקצץ בגודלה של המפלגה. המלוכה לקחה חלק מרכזי בישום המטרה, אך מספיק גורמים ששו לקחת חלק בפעולה כך שהמלוכה עצמה לא הייתה צריכה להתערב. אחד ממתנגדי האיסתיכלאל ושל 'דיקטטורת המפלגה האחת' היה רדה גדירה REDA GUEDIRA)).

תומכיו של גדירה בין מלומדי רבת היה להוות מקום לאילו שלא מצאו את מקומם בקרב האיסתיכלאל. כמו לאהרדאן (aharadan) וח'טיב, גרידה התקשה מאוד למצוא תומכים ולחבר קואליציה, במיוחד לאחד קואליציה בין העירוניים לכפריים. אבל ה-FDIC היה חיבור דק בין ה-mouvement populare הכפריים ותומכיו העירוניים של גדירה. רק הצלחה פוטנציאלית של האיסתיכלאל ב-1963 לכדה באופן זמני את הגורמים במחנה של גדירה. בחירת מועמדים לבחירות והנהגת קואליציה לפרלמנט החדש הייתה בעיה שגרמה לפירוקה של ה-FDIC. בגלל שהבחירות והניסיון הפרלמנטארי היוו השפעה משמעותית על האבולוציה של ה-FDIC, ניתוח קצר של שניהם יוצג בפרק זה.

ב-1955 'החברים של רשיד מולין'- עד זמן זה קבוצה לא-רשמית של אנשי פוליטיקה מרבת – הפכו למפלגה – 'הליברלים העצמאים' (the liberal independents) וזכו לנהל את משרד התקשורת במפלגתו של גדירה. מולין הצטרף לגדירה בממשלה השנייה בתור שר המדינה לשירות אזרחי. אבל גדירה היה מקושר אל הארמון דרך קשרים קרובים עם הנסיך חסן. גם כשהליברלים גורשו מהממשלה ממאי 1958 עד נובמבר 1963 גדירה נשאר קרוב לנסיך. כשחסן הפך למלך, גדירה הפך למעין הוזיר הגדול שלו. מ-1961 עד נובמבר 1963 הוא מילא את תפקיד המנהל הגדול של הקבינט המלכותי עם כוחות נציגותיים שמקבילים לזה של ראש ממשלה. בערך באותו זמן הוא מונה לשר הפנים והחקלאות, תפקידים שהוא מילא לאורך הבחירות של 1963.

המנהיג הפוליטי של הליברלים היה רשיד מולין, חבר של משפחה חשובה מרבת שאביו היה בעבר שר תחת הפרוטקטורט. שאיפותיהם של חבריו הפוליטים הובילו אותם בסופו של דבר לעזוב אותו. הליברלים, בין עם תומכי גדירה או מולין, היו כולם מרבת והיו תלמידי בית ספר תיכון (חלקם בקולג' של מולי יוסוף) בזמן השנים המוקדמות של התנועה הלאומית. שתי דמויות חשובות מרבת באיסתיכלאל, בלפרייג' ולייזידי (balafrej and lyazidi)היו בוגריהם ולא הייתה להם שליטה עליהם. כשהמפלגה הלאומית התפרקה ב-1937 על מחלוקת שהם חשבו שהייתה על נושא חסר ערך, הם הלכו אחרי מולין לעמדה ניטרלית.

כמו מנהיגי ה-UNFP, רוב מנהיגי הליברים קיבלו חינוך גבוה בצרפת, אבל שלא כמו קודמיהם דבקה בהם הפילוסופיה הליברלית המקושרת עם המפלגה הרדיקלית בצרפת. הם קבעו שההנהגה של ארגונם הוא מסורתי ונדוש מדי. גדירה הפך למנהיג אפקטיבי של הקבוצה ואחד מהקולגות שלו ציין שגדירה היה לליברלי מה שבן ברקה היה לאיסתיכלאל.

גדירה האמין שמרוקו יכולה להחזיק כיחידה אחת רק אם מספר מפלגות פוליטיות יתחרו לממשלה. אם גוף אחד יהפוך לדומיננטי, זה יהרוס את כוחה של המדינה. נצחון יהיה מלאכותי, הוא יישמר רק דרך כפייה ויוביל לצורה חדשה של סיבה. ככך, גדירה עבד למניעת שליטת מפלגה אחת, ולדעתו האיום המרכזי במישור הזה היתה האיסתיכלאל. מספר יוזמות בהם הוא נקט יחד עם מרוקאים שחשבו בצורה דומה הובילו להיווצרותה של ה-FDIC, קואליציה רופפת שמטרתה הייתה לאזן את האיסתיכלאל. ל-FDIC לקח 5 שנים להתהוות וזאת לאחר מספר התחלות לא מוצלחות. תמיד הייתה השערה שהבחירות ילכדו את מתנגדי האיסתיכלאל לגוף פוליטי מאוחד. מ-1958 עד 1960 הבחירות היו מעבר לפינה בכמעט כל רגע נתון, ואחרי המשאל של 1962 היה סיכוי לבחירות ארציות. חלק התייחסו ל-FDIC בתור שותף אלקטורלי זמני – מה שאולי נכון, אך כל הקבוצות הפוליטיות המרוקאיות מורכבות מקואליציות זמניות פחות או יותר. ב-1960 ו-1963 כל הפוליטיקאים קיבלו את הגישה שבחירות היא מבחן לגיטימי ומאתגר לכוחם הפוליטי. ככך, לראות את ה-FDIC כקואליציה אלקטוראלית בלבד היא לא להעריך את מהות תפקידה, זמני ככל שיהיה.

במבט אחורה ל-1958, ניתן למצוא את זרעי השותפים מהם נולדה ה-FDIC 5 שנים לאחר מכן. ב-15 באפריל, חסן ווזאני, עבדאל חאדי בוטלב, דר' ח'טיב, אהרדן, רשיד מולין ורדה גדירה הציגו לראש הממשלה בקאי עצומה שהדגישה ש"עם גישת הבחירות המקומיות לא לכל המרוקאים ניתנות זכויות דמוקרטיות. ארגונים ומפלגות פוליטיות לא יכולים לנהל את עצמם בחופשיות. כל החתומים על העצומה מסכימים לעבוד יחד להבטיח ולקדם את אינטרסים של אזרחי מרוקו ולדרוש חוק שמבטיח תנאים אלו". בקאי הציג את העצומה למלך, אישר את כוונתה, והגיש את התפטרותו.

כפי שידוע לנו, הסטטוס של ה-mouvement populaire (MP) הוא היה מה שהפעיל את גלגלי ההתארגנות. כשנה לאחר מכן נהפכה הקבוצה למפלגה. בו זמנית הכוונות הקואליציוניות התקררו בעוד שהסיכוי לבחירות קרובות קטן תחת ממשלתם של בלפריג' ואיברהים, אך הם חזרו לתחייה בערב הבחירות המקומיות של 1960. ב-15 במאי 1960 חתמו אהרדאן, ווזאני ובקאי על ה-Protocol of Entente an Unity of Action between the Mouvement Populaire and the PDC שקרא להתפטרותו של ממשלת איברהים והקמת איגוד לאומי – דרישות שבוצעו כעבור מספר ימים. ה-PDC וה-Mpהבטיחו שלא יקימו ממשלה לבד. ועדת קישור נפגשה עם מזכיר המדינה בקזבלנקה והייתה תקוה ששיתוף הפעולה האלקטורלי יוביל לאיחוד מפלגות שיכלול את הליברלים, אבל אהרדאן סירב להמעיט מכוחו של ה-MP.

שיתוף הפעולה בין ה-PDC ל-MP קרה רק פעם אחת. בסוף אוגוסט 1960 בחר המלך מועצה חוקתית של 78 איש המורכבת מקבוצות פוליטיות, תרבותיות, כלכליות ואזוריות שונות במרוקו לכתוב חוקה, כשלראש הקואליציה התחרו מוחמד זע'רי ועלאל אל-פאסי. אל-פאסי זכה בקלות, ולאחר נצחונו, שני המועצה האחרים, אהרדאן ומנינו, הגישו את נסיגת מפלגתם מהמועצה. נסיגתם, יחדיו עם העדרות המפלגות UMT ו-UNFP הדיר את הלגיטימציה לייצוג מהמועצה והיא הפכה ללא-רלוונטית. מותו של מוחמד החמישי בפברואר 1961 חתם את סופה, והיא שוב לא התקיימה תחת מלכותו של חסן.

החוקה עצמה שמשה להצית את ההתנגדות למפלגת האיסתיכלאל. החוקה עצמה אולי נכתבה בדלתות סגורות, אך גדירה ושותפיו תרמו רבות אליה, במיוחד הסעיף המגביל שליטת מפלגה אחת – המצאתו ועבודתו האישית של גדירה. כאשר הסתיימה כתיבת החוקה, גדירה נשאר עם הצורך להגן על המצאתו, אך לא ברור ממה הוא חשש. רק מפלגת ה-UNPF התנגדה לחוקה, על בסיס הסודיות שהייתה כרוכה בהכנתה, בכוח היתר המיוחס למלכות, חוסר הבהירות באחריות הממשלה לגבי הפרלמנט והמלך. אליה הצטרפה באופן מהסס ה-UMT, וההתנגדות של מולאי לרבי על-עלאווי על בסיס דתי. עם זאת, ההתנגדות הייתה חלשה במגזר העממי והחוקה אושרה. לאחר מכן ה-UNFP החליטה בכל זאת להציג נציגים לפרלמנט בניסיון להשלים על התבוסה.

גדירה חשש שתוכניתה של האיסתיכלאל הן להשיג תמיכה מרבית לחוקה ולאחר מכן להשיג רוב מפרלמנט החדש, דבר שיאפשר לאיסתיכלאל לשנות את החוקה לצרכיה שלה. אך כדי להוריד מהאגו של האיסתיכלאל אחרי ניצחון החוקה, שבועות אחדים אחרי המשאל, שלושה משרי המפלגה – דורי, בוקטה ואל-פאסי - קיבלו סיבה טובה להתפטר והם עשו זאת, וזו היית הפעם הראשונה מאז העצמאות שלא היה ייצוג לאיסתיכלאל בממשלה.

שמועות על מפלגה ממשלתית מאוחדת ישר התחילו לרוץ. שם המפלגה החדשה נע בין Union pour la Nouvelle Monarchie ל- Front pour la Monarchie Constitutionelle. המלך עצמו היה מעורב בהכנת המפלגה ולבסוף המילה מונרכיה הושמטה כדי שלא לסבך אותו. עומר בן ברהים הפך למנהל הקבינט הממלכתי בינואר 1963. גדירה לא העמיד פנים שה-FDIC היא יותר מכלי להדחת ניצחון האיסתיכלאל בבחירות. הוא היה רוצה לבנות כוח פוליטי מאוחד יותר, אך הסתפק בעובדה שגם ה-MP וגם ה-PDC התנגדו למונרכיה. שני הצדדים התאחדו רק בהפצרת המלך, וזמן קצר לאחר זכייתה ברוב בפרלמנט היא התחילה להתפרק.

הרוב ציפו לסדר מסוים של הבחירות, אך המלך בא ושינה את הסדר. הוא עשה הכל חוץ מלהביע תמיכה גלויה במתמודדי ה-FDIC, כמו למשל להגיד שאם העם רוצה יציבות הוא צריך לבחור באילו ש'ישארו נאמנים לאומה ולעקרונותיה'. שבועיים לפני הבחירות ה-UNFP החליטה להריץ מתמודדים, רק שהדבר אילץ אותה ליצור קואליציה עם האיסתיכלאל. דבר זה נראה בלתי אפשרי לאור העובדה שסביב תקופת המשאל ואחריו אמרו שתי המפלגות דברים בלתי נסלחים האחת לשניה. הדבר היחיד עליו יכלו שתי המפלגות להסכים הו לא להריץ מתמודדים מתחרים בערים בהן יש יתרון חזק לאחד הצדדים. תוצאות הבחירות לא ריצו את אף אחד. ה-FDIC הפסידה 7 שרים וזכתה ברוב יחסי בלבד. האיסתיכלאל וה- UNFPהאשימו את גדירה שתרפד את הבחירות בהיותו שר הפנים. ה-FDIC קיבלה 69 מושבים ו-24 אחוז מהקולות, האיסתיכלאל זכו ב-41 מושבים ו-21 אחוז, וה-UNFP זכו ב-28 מושבים ו-16 אחוז. בחיבור של אחוזי כל המפלגות, ניתן לראות כי חסר אחוז משמעותי – והוא של הבוחרים הלא-מפלגתיים שלא זכו לייצוג בכלל. כתוצאה מהלחץ על גדירה, הוא נאלץ להתפטר והוחלף באחמד חמיאני שהיה ניטרלי ושהפך לאחראי על עריכת הבחירות. הטרדות של מועמדי מפלגות ה-UNFP והאיסתיכלאל שניסו להירשם להתמודד גרם לשתי המפלגות לשקול החרמת הבחירות. ה-FDIC דחו את הבחירות בחודש, כנראה כדי שיוכלו להתארגן מחדש ולהתמודד עם הצלחתה היחסית והלא-צפויה של ה-UNFP. מעצרי חברי הפרלמנט ב-16 ביולי גרם לחרם בחירות על ידי מפלגת ה-UNFP, האיסתיכלאל וה-UMT. ככך, המתמודדים המפלגתיים הכמעט יחידים היו ה- FDICשזכו ב-74 מתוך 10 מושבים. חלק מהנציגים היו אנלפבתים.

מלכתחילה היה ניכר שהפרלמנט מועד לכישלון. האיסתיכלאל וה-UNFP שהיו בטוחים שיפסידו בבחירות, הרבו להמעיט בחשיבות הפרלמנט בעיני תומכיהם כך שהציבור ממילא לא ייחס לפרלמנט חשיבות. יריבויות בתוך ה-FDIC מנעה את המפלגה תפקוד כיחידה קוהרנטית שמייצגת את בוחריו ואת מטרתו של גדירה: לקבל ולשאת אחריות על רוב העם. רוב חברי הפרלמנט התעלמו מהרוב, וכמעט אף אחד לא הרגיש מחויב לקחת חלק בתפקוד מוצלח של הפרלמנט. המלך, מצידו, לעג לפרלמנט וחברי הפרלמנט אף סייעו לו בכך. מפלגות האופוזיציה אף הם נקטו בטקטיקות של הבכת הפרלמנט. לדוגמא, במאי 1964 הועלה מחיר הסוכר בלי הודעה מוקדמת, ומפלגות האיסתיכלאל וה-UNFP עזבו את הממשלה בתור התנגדות להתנהגות הלא-תקינה. ב-15 ביוני ה-UNFP הגישה תביעה נגד המדיניות הכלכלית של המדינה, כאשר הדיונים שודרו בטלוויזיה ומנהיגי הממשלה ניסו להפוך את התביעה למשפט נגד ה-UNFP. בשלב מסוים עבדאלטיף בנג'לון קרה תיגר על ראש ה-UNFP להתייצב לפני הישיבה ולנתק את עצמו ואת המפלגה ממהדי בן ברקה שמת בגלות מספר חודשים לפני כן. במהלך הדיונים שר הכלכלה לעולם לא הופיעו להגן על מדיניותה הכלכלית של הממשלה. כשהמלך פירק את הממשלה הוא הדגיש את חוסר הצלחתה בכך שרק הצליחה להעביר שני חוקים במהלך השנתיים של קיומה.

הקמתה של ה-PSD באפריל 1964 רק העניק תוכן לחלוקה שכבר ארתה בתוך ה-FDIC. ה-PSD פעלה באותה מתכונת של ה-FDIC, רק ללא חברי MP או PDC. חלק מהמייסדים היו שרים שהפסידו בבחירות ואליהם התווספו חדשים כמו לע'זאווי, יוסוף בלעבאס וזע'אווי. אחמד בהניני היה נשיא המפלגה ומזכירה היה רדה גדירה. אפשר לדמיין את גודל אכזבתו של גדירה מניסיון הפרלמנט וכמוהו את אכזבתו של המלך. המלך התחיל ב-1963 תהליך הדרגתי של הסרת כוחותיו של גדירה, קודם על ידי הדחתו מתפקיד שר הפנים, אח"כ הוא הפך לשר החוץ אבל חויב לוותר על תפקידו כשר החקלאות. במהלך הקיץ 1964 הסכימה הממשלה ליצירת בתי משפט מיוחדים למקרים של שחיתות בתפקידים ציבוריים. גדירה התנגד לפרויקט והתפטר מכל תפקידיו הציבוריים ובכך הסתיימה תקופת קשריו עם המלך. הוא הוחלף על ידי דריס מחמד. ה-PSD התקיימה עד מהומות 1965, בה נשרו מהמפלגה כל חבריה אחד אחד באופן רשמי. עם זאת, סביר כי אם יווצר שוב משאל אם בחירות, תקום קואליציה בהרכב דומה לזה של ה-FDIC.

גורלן של מפלגות הPSD וה-FDIC מייצג את מערכת היחסים בין המלך לאליטה. הרוב הצטרף למפלגות הללו בהצעתו של המלך, ועזב אותן כשהמלך הבהיר את חוסר תמיכתו בהן ובמנהיגן גדירה. השניה אף אימצה תמיכה בגלל קרבתו של גדירה למלך וכשהמצב התהפך, קשרים למפלגה הפכו למסוכנים. גברים אלו שייכים לגרעין הקלינטורה של המלך והצלחתם נמדדת עם גישתם אליו. התהליך נותן יד לחיזוק המלוכה וככך יותר חברי האליטה רואים לנכון להתחייב פוליטית למלך כדי שלא יאבדו את פטרונותו. האיסתיכלאל וה-UMT שניהם הביעו את נכונותם לשתף פעולה עם המלוכה. התנגדותם למלוכה נובעת משליטתו של המלך באמצעי הכוח. זה היה מהותו של העשור הראשון של עצמאות- מונרכיה בלתי מעורערת. המלך השיג זאת על ידי פירוק קבוצות מסוימות וחיבור קבוצות אחרות שמקורבות אליו באינטרסים.

פרק 14 עמ' 267-280: המונרכיה כמנצחת על חלקי המערכת המפורדת שתי דעות עיקריות קיימות לגבי גישת המלך בעניינים פוליטיים; האחת מציגה אותו ככוחני וחסר רחמים המוחץ את מתנגדיו ואילו השנייה מציגה אותו כנמנע מיריבויות פוליטיות עם נתיניו, ננסה לקבוע איזו מהן מתארת את גישתו טוב יותר. הקבוצות מהן בנויה הפוליטיקה במרוקו היו בעלות יריבויות פנימיות, שלעיתים נוצרו ע"י יד מכוונת מלמעלה, ואין להתייחס אליהן כאל שכבה שלמה אלא להתייחס ליחסים שבין קבוצה לקבוצה. האופוזיציות בין הקבוצות השונות עשויות לנבוע בשל מחלוקות חברתיות, סכסוכים אישיים, סמיכות ארגונית ותלותיות או בשל מניפולציות מכוונות של הארמון. השלטון המונרכי במרוקו ניחן ביכולת לתרגם את סמכותו הבלתי מעורערת לכוח פוליטי, וזאת משום שניצל אמצעים כמו שוחד וכפייה למטרותיו. כאשר כוחו רב כ"כ, המלך לא מרגיש מחויב לפעול לעתים תכופות או לתת דו"ח על מעשיו. כוחותיו ריחפו באיום גם אם לא נעשה בהם שימוש לעתים קרובות. במרוקו המלך עצמו מהווה חלק מהפוליטיקה ומקושר היטב הן לסקטור השלטוני והן לעירוני. מתוקף כך, הוא מעורה ביריבויות, מכיר את חברי האליטה ומנצל ידע זה למניפולציות. זוהי דרכו לדאוג לאיזון כוחות בין הקבוצות שפועל בעצם לטובתו כאשר המחיר על כך הוא קיפאון במערכת המדינית ותפקיד המלך הופך לניצוח על הזירה הפוליטית במקום הנהגה.

הטכניקות והטקטיקות ליישום: באופן כללי ניתן לומר שהמלך השתמש בשיטת המקל והגזר לצורך מניפולציות באליטה, כאשר הנכס העיקרי שלו הוא קשת של משרדים ציבוריים בהם הוא שולט באמצעות מינויים. המלך הוא זה הממנה את הממשלה והנציבים, את מושלי הפרובינציות ועוד שורה ארוכה של בעלי עמדות כוח במדינה. מעבר למינויים מסוג זה ישנה גם מערכת קידום שבכוחה לדחוף גם את בעלי המשרות הזוטרים ביותר. מערכת המינויים הפוליטיים היא בלעדית למלך והוא יכול לפעול בה ללא מתחרים. הגישה למשרות ממשלתיות הייתה דרך טובה לשמור על אינטרסים ולכן הפיתוי היה גדול. מערכת המינויים טרפדה את כל תמרוני האליטה כאשר כמעט בכל שבוע הופצו שמועות (בעיקר ע"י הארמון) על החלפת הממשלה. כך נשמר האיזון בין אלה המכהנים במשרות לבין אנשי האליטה שהבינו שהם עשויים לאבד אותן וקיוו להיכנס במקומם לתפקיד. זו הייתה שיטתו של השלטון ליצור מעין מתח בין אנשי האליטה שהיו בדריכות כל הזמן. בזמן שאביו נסמך על נאמנויות אישיות, חסן ה-2 הסתמך על שיקולי תועלת. הוא אסף אליו אנשים שלא נמנו על אף קבוצת אליטה ושלא היו להם תומכים משלהם. שיטתו הייתה לנהוג עם קרובים ואויבים כאחד; כאשר אדם טועה להענישו בפומבי, ולאחר שהלקח נלמד פיצה אותו במשרה. בכל ההתארגנויות הפוליטיות במרוקו חסרו מנהיגים ומארגנים בכל הרמות ולכן פנה הארמון לבודדים מתוכם וניסה לקרבם אליו. בצורה זו שמר הארמון על חזות ליברלית, ע"י הענקת מקום גבוה לכוחות אופוזיציוניים ובו זמנית מתן סיפוק לקבוצות האופוזיציוניות בכך שנציגיהן נמצאים במקום בו יוכלו להשפיע. לארמון היו אנשי קשר מכל כיוון, דרכם ניהל מו"מ תמידי עם קבוצות האליטה השונות. מטרתו המוצהרת של המלך היא הקמת ממשלת איחוד לאומי בעלת נציגים מכל הקבוצות האופוזיציוניות ומה שחשוב לו בסופו של דבר הוא הקשרים עצמם ולא תוצאותיהם; כל עוד אלה נשמרים יצייתו אנשי האליטה לחוקים.

פרק 15 כלי התזמורת (של המונרכיה) 1. פשיטת הרגל בזכות שליטה על מערכת הפטרונאז', ניתנה למלך גם השליטה על האדמיניסטרציה שהיא כלי השליטה העיקרי שלו. הארמון שתל אנשים בכל משרות השרים בממשלה. לאחר 1960, השנה בה מונה המלך לראשות הממשלה, נבחרו השרים על ידו וכן כל העמדות הממשלתיות, אך למרות שעם הזמן חיזק וביצר את שליטתו במשרדים השונים כמעט ולא נשמעו קולות מחאה פוליטיים. בתוך תקופה של 10 שנים הספיקו נציגים מכל קבוצות האליטה לעבור בממשלה—זו הייתה דרכו של הארמון לתת להם להרגיש 'קרובים לצלחת'. השרים בממשלות הוחלפו בקצב מהיר ולכן היה עליהם לפעול בזריזות ולדאוג לאינטרסים האישיים שלהם לפני שה"ברז" ייסגר. לכל שר הייתה קבוצה משלו שדאגה לאינטרסים שלו והוא לשלהם. בשכבה שמתחת לשרים וצוותיהם ניצבת שכבה השומרת על האינטרסים של הרובד מעליה. מתחתם ניצב גוש גדול המורכב ממשרתים, אזרחים, פקידים, חתך המנהלים הבינוני, מורים ועוד. אלה שלא מצאו סיפוק במעמד הבינוני- נמוך של הבירוקרטיה פנו לעיתים לשחיתות בסדר גודל קטן. בפעמים אחרות ימצא חוסר הסיפוק הזה ביטוי באופוזיציה פוליטית. לסיכום, התהליך האדמניסטרטיבי בהצלבה עם הטכניקות המניפולטיביות של הארמון סייעו בשימור קבוצות פוליטיות החלשות מבחינה ארגונית. 2. משרד הפנים משרד הפנים היה הבולט שבמיניסטריון בשל הקשר הישיר שהיה לו עם המלך. כל הפקידים הרשמיים של משרד הפנים מונו ע"י הדאהיר המלכותי. לעיתים רחוקות בלבד התעוררו קונפליקטים בין שר הפנים למלך שבד"כ ניצל את יכולתו למנות ולהעביר כ"א לפי האינטרסים שלו. השר ניהל את ענייניו באמצעות קבוצה בשם Direction of General Affairs (שנקראה Direction of Political Affairs לפני קבלת העצמאות) ששימשה כמכשיר ניהולי הקשור באופן ישיר לקבינט של שר הפנים ולמדיניותו.

עמ' 280-293 2. משרד הפנים- המשך עד כה עסקתי באדמיניסטרציה באופן כללי, בייחוד במאפייני הקשר למלוכה. במסגרת האדמיניסטרציה עומד משרד הפנים מעל כולם ככלי מרכזי של השליטה המלכותית. ראוי לציון כי מפלגת האיסתיקלאל ניסתה לתקוע יתד במשרד הפנים על מנת לשלוט באדמיניסטרציה הפנימית של המדינה כמו גם במשטרה ע"י קבלת אנשים העובדים במשרד הפנים כחברים במפלגה. לא תמיד נודעה חשיבות רבה לאנשי משרד הפנים משום ששיטת מערכת המינויים שהייתה נהוגה אפשרה למלך לעקוף את שר הפנים שלו, ולהתמודד ישירות עם המושלים, קאדים וכו'. כל פקידי הפנים (כפי שהיה תחת המחזן) מונו ע"י הד'היר המלכותי והקשר הסמלי הוא עם המלך ולא עם השר עצמו שיכל רק לייעץ במקרים אלו. כפי שכתוב בד'היר מ- 26 במרץ 1956: "המינויים, קידומים, פיטורים של כוח אדם, העברות בתפקיד, הוצאה לגמלאות של קאדים או מושלים נתונה בידי הד'היר". ויכוחים בין המלך לשר הפנים התעוררו רק לעתים רחוקות, והוא בדרך כלל הקשיב לעצות שר הפנים בבחירת והעברת כוח אדם. השר כיהן ושמר על קשר יומי עם כל הפקידים האזוריים והמקומיים באמצעות המשרד לעניינים פוליטיים ששונה ב- 1966 למשרד לעניינים כלליים. תחת גנרל אופקיר המשרד נוהל ע"י סגן שר הפנים מוחמד בן עאלם. משרד זה היה קשור כמעט באופן ישיר לקבינט של השר ובאופן עקרוני מכשיר לביצוע מדיניות השר. לרשות הפקידים המקומיים במשרד הפנים עמדו כוחות שיטור, מעין משמר לאומי, בהם עשו שימוש על מנת לשמור על הסדר. בנוסף היו להם קשרים למשטרה המקומית אשר באופן עקרוני היו תחת הפאשה, אך בפועל נהנו מחופש פעולה. שני גופים אלו היו כפופים לג'נדרמיה המלכותית. אלה היוו מקורות מידע למלך. למרות הקשרים המסורתיים בין השליט לפקידיו המקומיים, היו שינויים גדולים במאפייני הגופים השונים ותפקידיהם. כיום יש במרוקו 22 מושלים מקומיים, מושל אחד לרבאט, אחד לקזבלנקה, אחראי על נמל קזבלנקה, 24 פאשות, 350 קאדים. החוקר ארנסט גלנר סיכם את השינוי שחל בתפקיד הקאיד מאז 1956. גלנר מציין שהקאידים תחת הפרוטקטורט: היה בידם הכוח הרשמי ואף יותר מכך הבלתי רשמי ובאופן חוקי הסמכות הייתה נתונה בידם ובידי הקצינים הצרפתים. הכוח היה מחולק בינם ללא פיקוח וללא שליטה מרכזית וכך כל גורם יכל להאשים אחד את השני בהחלטותיו. כלומר, הקצין יכול היה להצדיק הוראה מסוימת שהיא כפופה להחלטת הקאיד, והקאיד יכול היה לטעון כי החלטתו כפופה לממשל האירופי. לאחר העצמאות תפקיד הקאידים המקומיים בוטל. השם עדיין נותר אולם עשו בו שימוש מעתה פקידים מרוקאיים מקומיים. מייד לאחר קבלת העצמאות נעשו חילופי גברי בקרב פקידי הממשל. פקידי מוסדות הפרוטקטורט לא היו אהודים לאור העובדה כי שיתפו פעולה עם הממשל הצרפתי בזמן התקוממות התנועה הלאומית. הנ"ל הוחלפו על ידי חברי מפלגת איסתיקלאל וחברי מחתרת אחרים – אשר יכלו בזכות היוקרה שלהם להשליט סדר מסוים. כך איבדו הקאידים הרבה מכוחם. כאשר מונה מבארק בקאקי לשר הפנים ב-1960 הוא החליט לבצע שינוי במשרד ומינה פקידים א-פוליטיים למשרות השונות. כמו כן, החליף מספר מושלים אזוריים. המושלים החדשים התבקשו לחוות דעה על הפקידים שתחת אחריותם ובאפשרותם היה לפטר כל מי שנמצא לא מתאים לתפקידו. כך, יצרו המושלים סביבם קבוצות של תומכים (שהורכבו בעיקר מקרובי משפחה) אשר עבור יחד עם המושל מתפקיד לתפקיד. כיום, תפקיד הקאיד הוא א-פוליטי ומקצועי לחלוטין, כאשר אחוז לא מבוטל מהם שימשו בעבר כמתרגמים במערכת המשפט והפנים של הפרוטקטורט. בשנים האחרונות ניתן דגש מיוחד למסלול הכשרתם של הקאידים. בשנת 1957 התקיים קורס של חודש בלבל עבור כל אותם פקידים חדשים שנכנסו לתפקידיהם אחרי 1956. במרץ 1963 הוחלט לערוך קורס של ארבעה חודשים. מרכז ההכשרה החדש שנודע מעתה בשם "המרכז להכשרת פקידי ממשל" הועבר לקניטרה בשנת 1964 ומטרתו הייתה להרחיב את הלימודים לתקופה של שנתיים. מועמדים שרצו להתקבל נדרשו להציג תעודת סיום של בית הספר לממשל או כל אוניברסיטה אחרת. בנוסף להכשרה צבאית, לימודי צרפתית וערבית נערכים קורסים גם בכלכלה, סוציולוגיה, טופוגרפיה, חקלאות והנדסה כפרית. להכשרה זו יש כמובן השפעה רבה על צורת התנהלותם במסגרת תפקידם. ברמה המקומית הקאיד או האחראי-קאידים הוא דמות חשובה. כל יתר פקידי הממשל (פרט אולי למשטרה) –אלה בעבודות הציבוריות, בבריאות, בחינוך וכיו"ב חייבים לדווח לו על פעילותם ולתאם עמו כל פרוייקט מקומי. כמו הפקידים הצרפתים לפניו, עמדו לרשותו מועצות מקומיות שנבחרו לראשונה ב-1960 ושוב ב-1963. גם ב-60' וגם ב-63' ניתנה אפשרות למועמדים חדשים להיבחר בבחירות אישיות שנועדו להזרים דם חדש לתוך האליטה הכפרית השלטת. כך, הקאיד יכל לבחור יועצים שחלקו עמו באחריות השלטונית. סמכות המועצות המקומיות לא הוגדרה עד חודש לאחר הבחירות ביוני 1960. הוחלט כי המועצות המקומיות יעסקו בענייני הקהילה ובמיוחד הן מתכננות ומחליטות על חלוקת התקציב המקומי תחת אישורו וזכות הווטו הנתונה בידי הקאיד. בפועל, המועצה המקומית הייתה נטולת כוח ולא להעביר שום החלטה באופן עצמאי. היא היתה מחוייבת לדווח על האג'נדה של פגישותיה לקאיד לצורך אישור מוקדם והוא יכל להתעקש על כך שכל הדיונים יהיו סביב אותה אג'נדה שאישר. בהקשר זה, ציין החוקר בורלי כי למעשה לא ניתן היה להן הכוח להעלות נושאים חדשים ואינטרסים מקומיים על סדר היום. כך גם היה מצבן של האסיפות האזוריות (נבחרו באוקטובר 1963) שנבחרו לצד המושלים. בכל מקרה, במצב בו מועצה כלשהי ניסתה לפעול בניגוד לרוח הקאיד, יכול היה שר הפנים לפזר אותה ולהכריז על בחירות חדשות למועצה. מכל משרדי הממשלה, המלך העניק את הסמכויות הנרחבות ביותר למשרד הפנים, שלאחרונה אף קיבל את השליטה דה-פקטו (אומנם לא את האחריות על פעולות יום-יומיות) על רוב תוכניות משרד החקלאות. כך, ב-9 בנובמבר 1966, פורסמו שורה של צווים שהביאו לפיזור כוחו של משרד החקלאות. הצווים הודיעו על הקמתם של שבעה משרדים אזוריים לטובת יישום מדיניות מקומית לפיתוח החקלאות. כתוצאה מכך, שונה לחלוטין המבנה הארגוני של משרד החקלאות כולל המשרדים הלאומיים. נוצרו שני משרדים לאומיים: האחד בשם "אוני" האחראי על השקית אזורים חקלאיים והשני המשרד הלאומי למודרניזציה כפרית (אונמר). במאי 1965 אוחדו שני המשרדים הללו והוקם משרד אחד בשם: "אומבה". לצד אלו פעל גם מרכז לפיתוח חקלאי בשם "סגיא".

אומבה והסיג'א אינם קיימים עוד בתצורה הקודמת. במקומם נוצרו משרדים אזוריים. המנוהלים על ידי מועצת ממשל הכפופה ישירות לשר החקלאות. המועצה הזו כוללת ועדה כלכלית פנים-משרדית האחראית על הצגת תוכנית פיתוח שנתית לממשלה. אבל האחריות הישירה לפיתוח החקלאות בשטח, נתון בידי ועדות מקומיות הנבחרות על ידי המושל. אלה מסתייעות במנהלי המשרדים המקומיים והאזוריים. שינויים אלו עוד לא בוצעו במלואם, אבל בכל מקרה למשרד הפנים תהיה המילה האחרונה בכל פרוייקט חקלאי זה או אחר ולמשרד החקלאות השפעה מצומצמת בלבד.

כוחו של משרד הפנים התרחב עוד יותר ב-1967 כאשר הועברה אליו האחריות על השירותים הכפריים וההתיישבותיים מידי המשרד לעבודות ציבוריות. שירותים אלו כללו בין השאר את הטיפול ב"בידון-וויל" ואת הטיפול בניהול תהליך המעבר מהכפר אל העיר.

3. הצבא הצבא המרוקאי פעל בתיאום מלא עם משרד הפנים, כפי שציין אחד החוקרים לאחרונה: " הצבא אינו מוגבל רק לפעולות הצבאיות של הגנה ושמירת הביטחון, יש לו תרומה משמעותית גם למילוי צרכים חברתייים-אזרחיים". המלך עצמו פעמים רבות הדגיש את האחריות והתפקיד הלא צבאי של הצבא (קרוי "פאר"). אנשי הצבא נעו לעיתים בין חובותיהם הצבאיות לאלו האזרחיות. שררה תחושת זהות משותפת וקרבה בין אנשי הצבא לאנשי משרד הפנים, שכן אנשי משרד הפנים הם ברובם ברברים, בעלי ניסיון צבאי, בוגרי קולג' "אזורו" או בעלי קשרים לכאלו. מעבר לכך, סגנון העבודה במשרד הפנים דמה לזה של הצבא. הפקידים המקומיים לבשו מדי צבא, המבנה הארגוני ההיררכי מקביל לזה שבצבא, והכהונה של אנשי צבא ברברים - בקאקי ואופקיר - כשרי פנים, חיזקה את הרוח הצבאית של משרד הפנים. בשל המשמעת והסדר שלהם קציני הצבא נקראו לביצוע פרוייקטים שונים מהקמת בתי ספר ועד שיקום פגעי שיטפונות. בשנת 1963, שנתיים לאחר השקת תוכנית הפיתוח הכפרית שנודעה בשם: "קידום לאומי", 25 קצינים שהוכשרו במיוחד "הוצמדו" למושלים המקומיים על מנת לסייע ביישום התוכניות המקומיות כחלק מהתוכנית הלאומית הכללית. יודגש, כי קיומו של הצבא ככוח כפייה חמוש אינו נשכח אף פעם על ידי הפוליטיקאים. מצד אחד הצבא מעורב ביישום תוכניות חברתית - כלכליות וכפועל יוצא מכך גם מחליש גורמי אופוזיציה אולם מצד שני הוא נמצא תמיד בכוננות מתמדת לדיכוי מתנגדי המשטר. הצבא המרוקאי, בייחוד אנשי הפיקוד העליון שלו היה שונה מהצבאות של המדינות השכנות למרוקו. המטה הכללי של הפאר נשלט על ידי קבוצת קצינים מהצבא הצרפתי והספרדי. רבים, אף שמרו על דרגותיהם הישנות מצבאות אלו עד 1956. אלו, לא רק שלא הצטרפו להתקוממות הלאומית, חלקם אף היו בין אלו שדיכאו אותה. עבודה זו יצרה, השקפה שמרנית בקרב הקצינים הוותיקים אשר מנעו את קידומם של קצינים צעירים בעלי דעות לאומיות-עצמאיות. אבל קצינים אלו, ייצגו רק אחוז קטן מכלל הקצינים בצבא, שמספרם מגיע היום ל-1500. על אף העובדה שהגיוס לצבא הוקפא בין השנים 1956 ל-1958, האימון של קצינים צעירים היה נרחב וסלקטיבי. ביולי 1956 הוחלט כי כל מועמד לאקדמיה הצבאית (דאר אל-ביאדה) של מקנס יצטרך להגיע לפחות לשלב השני של בחינות "באקלארואת". דבר זה, הביא לעלייה במספר הקצינים הברברים-ערבים אולם, הבנים של הנכבדים בכפריים נמצאו בעמדה נחותה יותר משל מתחריהם העירוניים, אשר יכלו לרכוש את ההשכלה הנדרשת כדי להיכנס לאקדמיה הצבאית. כך, בתחום הגיוס של קצינים לצבא, ההבדל הגדול בין הצבא שנוצר על ידי הפרוטקטורט לבין זה שנוצר במדינה החדשה היה שההרכב האנושי לא נקבע עוד בשל השיוך המשפחתי עצמו כי אם בזכות היכולת הכלכלית של המשפחה. פער גדול ניטש בין הקצינים הזוטרים לבכירים. כל הקידומים הוקפאו בין השנים 1956 עד 1959 על ידי הגנרל קיטאני. הוא פעל מתוך חשש מכניסתם של קצינים צרפתיים, ספרדיים וקציני צבא השחרור לתוך הפאר. בתקופה של פוליטיזציה גבוהה של הצבא, קיטאני הנסיך והמלך פעלו למנוע התקדמותם של קצינים זוטרים אשר רו בהם כמקור להחדרת רעיונות לאומיים העלולים ליצור חוסר נאמנות. הקפאת הדרגות הביא לביצור מעמדם של קציני הצבא הצרפתי לשעבר שיכלו עתה לעצב אותו בדמותם. הצבא, אפילו יותר ממשרד הפנים נקשר באופן סמלי עם המלוכה. הנסיך חסן היה אחראי על ארגונו והמלך היה הפוסק האחרון על כל קידום בתפקיד. כל קידום נבחן בקפידה והמלך דאג כי כל צרכיו החומריים של הצבא ימולאו. כמו במקרה של משרד הפנים עם השנים, חלו שינויים במאפייני הצבא שצוינו לעיל, בעקבות העלייה ברמת ההשכלה, ההכשרה הטכנית, העיור וכן העלייה במודעות הפוליטית שהביאו לקידום קצינים צעירים העלולים לערער על הנאמנות למלוכה. 4. הקבינט המלכותי תחת שלטונו של המלך חסן השני הקבינט המלכותי תפס לעצמו אספקטים של ממשלת צללים, אשר מלווה מקרוב את כל פעולות המשרדים השונים. הוא הפך לגוף אשר בו מתקבלות רוב ההחלטות האסטרטגיות בתחומים השונים. אך זה לא תמיד היה כך. בתחילת דרכו בשנת 1950, כקבינט האימפריאלי, הורכב הגוף ממספר נאמנים של המלך מוחמד החמישי. בראשו עמד מוחמד באחריני (כיום מזכיר הממשלה) שהיה פרופסור בקולג' האימפריאלי של הנסיכים חסן ועבדאללה. ב-12 בפברואר 1956 הוקם קבינט רחב יותר שהורכב מ: מסעוד צ'גואר כמנהל , מוחמד עואד כראש הקבינט ומולאי אחמד עלאוי כקצין העיתונות ושישה חברים נוספים. למרות זאת תפקידו היה מצומצם ולא פורמלי. כאמור, חשיבותו של הקבינט הלכה וגדלה תחת שלטונו של חסן השני. לשני המנהלים של הקבינט: אחמד גוידרה ודריס מחמדי היה כוח רב יותר מאשר כל שר אחר. בדר"כ הורכב הקבינט מהיועצים הפוליטיים עליהם סמך הכי הרבה. בשל האמון הרב שרכש חסן השני לאנשי הקבינט הוא נתן להם סמכות רחבה לייעץ לו בבעיות שלטוניות שונות, כמו גם במתן ייעוץ מקצועי בתחומים שונים למשל: בתכנון מבנים, יחסי-ציבור, ייעוץ משפטי וכד'. כך, הפך הקבינט ל"תחנת מעבר" עבור האליטות לקבלת משרות ממשלתיות. כיום, הקבינט המלכותי הוא המסגרת לקבלת ההחלטות האסטרטגיות והאמצעי בידי המלך לפיקוח על יישום ההחלטות המתקבלות.

5. הרשות השופטת מערכת המשפט במרוקו יכולה להיות מובלת ומושפעת בצורה משמעותית על ידי המלוכה. מערכת המשפט כוללת בתוכה כלים נוחים עם אפשרויות לגיטימיות נרחבות לביסוס כוח המלוכה בקרב האליטות. לאור זאת, נוטה המלך להשתמש בכלים אלו לצרכיו. המלך יכול להתערב בתהליך המשפטי בע"פ או בכתב. נבחן עתה מספר מקרים להתערבות ממלכתית במערכת המשפט והדברים יהיו ברורים יותר. מערכת המשפט המרוקאית גם היא חשופה למינויים של המלך, כמו כל שאר המגזרים של עובדי מדינה. כפי שנקבע בחוקה של 1962, פועל במרוקו עקרון של הפרדת הרשות המבצעת מהרשות השופטת ואולם בידי המלך נתונה הסמכות למינוי שופטים. הוא רשאי להקשיב להצעת המפקח הכללי על בתי המשפט, אולם בסופו של דבר החלטתו היא הקובעת. בנוסף לכך במרוקו: מילת המלך - היא לשון החוק. בסעיף 19 בחוקה המרוקאית נקבע כי המלך הוא "מפקד הצדק ומגן היושר והחוק", כאשר החוק הקובע במרוקו הוא האיסלאם. כפועל יוצא מכך, התפיסה היא שלא ייתכן שהמלך יחוקק חוק הנוגד את הצדק ואת רוח האיסלאם. יודגש, כי הדברים אינם מוגדרים ולכן, היה מקרה בהם בית המשפט העליון העדיף להתעלם מדבר המלך והיה מקרה בהם בית המשפט העליון קיבל את דבר המלך כחוק (להלן יוצגו המקרים). בכל מקרה מעולם לא ערער בית המשפט העליון על הערך החוקי של דבר המלך. מקרה א': בספטמבר 1959 הוכרח רוה"מ לחתום על צו להוצאה מחוץ לחוק של המפלגה המרוקאית הקומוניסטית. שר המשפטים, טען כי מפלגה זו פעלה בניגוד לדאהר משנת 1958 אשר אסר על התאגדויות החותרות נגד מוסד המלוכה והממשלה. המפלגה הקומוניסטית עתרה לבית המפשט העליון של קזבלנקה בטענה כי החלטת שר המשפטים אינה חוקית. בעתירה בבית המשפט העליון ביסס התובע את טענותיו על אחד מנאומיו של המלך מחמד החמישי. ואכן, בית המשפט העליון דחה את עתירת המפלגה הקומוניסטית, בהסתמך על דברי המלך. מקרה ב': בדצמבר 1962 הועמדו למשפט פלילי מספר חברי כת הבאהים באשמת השחתת הנוער ופעילות נגד האיסלאם. התביעה הסתמכה על אחד מנואמיו של המלך בגנות חברי הכת ופעולותיה במרוקו. שלושה מחברי הכת נידונו למוות וחמישה אחרים נידונו למאסר עולם. חברי הכת עתרו לבית המשפט העליון בטענה שלא עברו כל עבירה פלילית ולכן אין בסיס להרשעתם ובמקרה זה קיבל בית המשפט בעליון את עתירתם.

עמ' 304-315 - המלוכה במרוקו לא רצתה לממן תוכניות כלכליות אשר יגרמו לזעזועים, השיקול הכלכלי בטווח הקצר גבר על השיקול הכלכלי לטווח הארוך. -העובדה כי למרוקו בהשוואה למדינות האזור יש פוטנציאל כלכלי הרגיע את המלוכה ואת האליטה השלטת והכניס אותם לשאננות. מהצד השני השקעות בסדר גודל נמוך וילודה גבוהה דיכאה את הצמיחה הכלכלית של מרוקו מאז העצמאות. -65% משוק העבודה במרוקו מבוסס על חקלאות. 45% מהכנסות מטבע הזר למרוקו מגיעים כתוצאה מהיצוא של החקלאות, היצוא כולל בעיקר ירקות ופרות. -החקלאות במרוקו לא מנוצלת מספיק למרות שהיבולים בשטחים חקלאיים מעובדים בשיטות מודרניות, מעט מדי נעשה לשפר את גידול היבולים בחוות אשר מעבדות את השטחים החקלאיים בשיטות מסורתיות. -כמו בהרבה מדינות גידול דמוגרפי בקצב מהיר חונק את ההתרחבות הכלכלית של המדינה. בתחילת שנות ה- 60 מדובר על גידול ביחס שווה החקלאות גדלה ב- 11% והאוכלוסייה גדלה בפער של 14%. כלומר יש פער ממוצא של 3% וכתוצאה מכך יש פחות אוכל להאכיל את האוכלוסייה. -בגלל המשאבים שיש למרוקו היא שמרה באופן יחסי על מצבה ולא הגיעה למשבר כלכלי, הנקודה החשובה כאן לפי ווטרברי שהמצב לא הולך ונהיה יותר טוב. -הדילמה של הדור ה-3 לאחר העצמאות מאופיינת בחינות העלוב שהם מקבלים 65%- 70% נושרים מבתי הספר לאחר 5 שנים אבל אפילו התלמידים אשר ממשיכים לביה"ס תיכון ומסיימים אותו לרבים מהם לא הייתה עבודה. שפת רוב בתי הספר הייתה ערבית אבל כדי להשתלב במערך הפקידים של המדינה היה צורך של השפה הצרפתית. המקום הכמעט יחיד בו היו דרושים עובדים זה מקצוע ההוראה של בתי הספר של חטיבות הביניים במקרה הזה ההיצע עלה על הביקוש בגלל שיעורם הנמוך של מסיימי בתי הספר. -המשבר של בתי הספר היה רק עניין של זמן עד שפרצו הפגנות ומהומות. למעמד הגבוה לא היה מה לעשות מול ההפגנות הללו והם לא יכלו לשלוט בהפגנות. - בחורף 1965 שר החינוך המרוקאי יוסף בן עבאס יצא עם תוכנית חינוך לחטיבות הביניים אך התלמידים טענו כי היא אינה טובה ואינה מספקת דבר זה גרם להמשך המהומות. -להפגנות הצטרפו מורי חטיבות הביניים אשר דרשו תוספת שכר, מורים אירופיים במרוקו הרוויחו כפול מהם או אפילו יותר. המורים ארגנו שביתת ענק וההפגנות נמשכו והתפשטו לעוד ערים כמו: קזבלנקה, מרקש, פז, ורבאט. -להפגנות הללו הצטרפו סטודנטים, מורים נוספים, מובטלים וכנופיות רחוב אשר חיפשו רכים לעשות בלגן. הם ארגנו שביתה בקזבלנקה, המשטרה הגיבה בכוח ונהרגו 7 מפגינים. המלך חסן ה- 2 יצא בנאום לגבי המהומות הוא הצטער עליהן אבל הטיל את האשמה במצב על המורים. בניסיון לפתור את המשבר המלך מינה 3 שרים אשר עסקו בחינוך היסודי, חטיבות הביניים והתיכונים בנוסף יש שר נוער וספורט, שר האחראי על לימוד המסורת ועוד אחד האחראי על לימוד טכנולוגיה. בסוף הפרק הסופר חווה את דעתו האישית בגלוי וכותב כי המלוכה עושים מהלכים אשר משפיעים רק על הטווח הקצר כדי לשרוד.כמו כן גם לאליטה יש רצון להשאיר את הסטאטוס קוו כמו שהוא. המחבר אומר כי בטווח הקצר למדינה אין תקווה אך בטווח הארוך יש תקווה כי דור שיעלה יקבל אחריות על נעשה במדינה היכן שאבותיו חמקו ממנה.

סיכום

לאורכו של ספר זה, נבחנה הפוליטיקה המרוקנית משני היבטים: האחת, דפוסי ההתנהגות הפוליטית בכל רבדי החברה, והשנייה – דפוסי ההתנהגות הפוליטית בקרב האליטה הפוליטית. נעשה ניסיון לטעון שהסגנון והגישה הפוליטית של חברי האליטה המרוקנית עדיין מעוצבים במידה רבה על-ידי גישות שנוצרו בתקופות ונסיבות היסטוריות שונות לגמרי, שכעת כבר אינן רלבנטיות ולא ניתן ליישמן.

אין חידוש בכך שפוליטיקה במדינות לא מפותחות בדרך כלל נוצרת על יסוד עירוב של נורמות "מסורתיות" ו"מודרניות". מרוקו אינה שונה ביחס לערבוב של הגורמים השונים המעצבים את הפוליטיקה במדינה מסוג זה. בהיבט זה, היא דומה במובנים רבים לארצות האחרות במזה"ת. ואולם, אין להסתפק באמירה זו, ובכך להימנע מניתוח מעמיק נוסף לגבי ההיבטים המיוחדים של הפוליטיקה המרוקנית בהקשר זה. לא ניתן להסתפק בקביעות השגרתיות והמקובלות לפיהן המסורת היא המעצבת על הפוליטיקה הנוכחית, ושהרגשות הפרימורדיאליים (קדמוניים) עדיין בעלי משקל מכריע במרוקו.

המפתח לניתוח, הבנה וניסיון לצפות את עתידה של הפוליטיקה במרוקו טמון בניתוח ההתנהלות הצפויה של האליטה הפוליטית במרוקו. כמו במקומות אחרים בהיסטוריה, השלטון הקולוניאלי במרוקו טיפח אליטה קטנה, מקרב המשפחות האמידות שנתפשו על ידי הצרפתים כבעלי אינטרס לשמור על הסטאטוס-קוו. ציפייתו של הפרוטקטוראט הייתה שאליטה חדשה זו - משכילה וחילונית - תיטמע לחלוטין בעקרונות של התרבות החיצונית, ושחבריה יהיו נושאי הדגל של תרבות וחברה חדשה בתוך החברה המקומית. בסופו של דבר, תקווה זו התנפצה, ואותם ערכים שהועברו לאליטה המתמערבת החדשה, נעשה בהם שימוש במאבק כנגד אותו שלטון חיצוני.

כך, אפילו היסודות המתקדמים ביותר באליטה המרוקנית המשיכו לשאת סממנים ניכרים ביותר של התרבות הפוליטית המסורתית מימי קבלת העצמאות במרוקו. מובן שהחלקים הפחות מתקדמים באותה אליטה, נמצאו רק בתחילתו של תהליך הניתוק מן היסודות הפוליטיים הפרימורדיאליים. היסודות החברתיים, ההשכלה וההתפתחות של האליטה הפוליטית במרוקו אינם שונים מאליטות אחרות בעולם הערבי הקולוניאלי. יתרה מכך, מאז עצמאות מרוקו פעלה אותה אליטה כחלק מהמשטר המלוכני, שהיו לו שותפים קרובים ברוב מדינות האזור. העומד בראש האליטה הפוליטית של מרוקו הוא ראשה של שושלת בת שלוש מאות שנה, והוא מלך אשר מתערב ישירות ובעקביות בתהליך הפוליטי. הדילמה הבסיסית בפניה ניצב מלך כזה היא הצורך לקדם התפתחות כלכלית, אך זאת מבלי לפגוע במבנה הפוליטי העדין הקיים שהוא סייע בשמירתו. הדוגמא של איראן, למשל, מלמדת שניתן לקדם מטרות כלכליות רצויות מבלי לפגוע בסטאטוס-קוו הפוליטי. יחד עם זאת, מרוקו, בניגוד לאיראן, אינה נהנית מהכנסות ניכרות ממשאבים טבעיים, ולמלך חסן אין גב פיננסי בעזרתו ניתן להתמודד עם המשבר הכלכלי של ארצו. הנתיבים האפשריים בהם יכולה לצעוד מרוקו בשנים הבאות הם רבים ומגוונים, ואין טעם רב בניסיון לנבא מה יקרה בפועל. הדבר היחיד שניתן להתנבא לגביו בביטחון הוא שהקיפאון של האליטה, כפי שנותח במהלך הספר, אינו יכול להימשך עוד.

כפי שנטען על ידי המחבר, אופי החינוך במרוקו בעשור האחרון, בצרוף הקיפאון הכלכלי, גרמו לשורה של בעיות שפתרונן יחייב שינוי מהותי וקיצוני בהתנהלות האליטה. ההתפתחות המשמעותית של אליטה חדשה בפוטנציה מהווה איום רציני על ההגמוניה של האליטה הותיקה. אין כל ספק שאליטה כזאת מתגבשת במרוקו מקרב צעירי הדור שהשלים את לימודיו והשכלתו מאז 1956.

אם כך, חלק מן האליטה הפוליטית הקיימת במרוקו הוא בעל אופי זמני בלבד. אך מה ניתן לומר על ההשלכות של השינוי הצפוי על דפוסי ההתנהגות הפוליטיים בקרב שאר חלקי האוכלוסייה המרוקנית? האם הם ישרדו את קיצה של האליטה? סביר להניח שאותם דפוסים ישנים ומוכרים ימשיכו את אחיזתם בחברה למשך זמן לא מועט, למרות שהם ייחלשו בהדרגה.

באופן כללי, הפוליטיקה של העצמאות יצרה מכלול חדש של אוצר מילים בפוליטיקה המרוקנית, ראשית כל בתוך האליטות. אך למרות השינוי הדרמטי לכאורה, הסגנון והתוכן של הפוליטיקה לא התפתחו בצורה כה מהירה. פוליטיקה קהילתית, בדלנית, עדיין שלטת בצפון אפריקה ובעולם הערבי. הסיבה לכך היא הדמיון במבנה החברתי בארצות האזור. מבנה המשפחה, השבט, הרבעים בעיר; הכלכלה המסורתית, תפקידו החברתי והפוליטי של מעמד הסוחרים הבורגני, העולמא, הפקידות הממשלתית, ומיעוטים דתיים ואתניים; האינטראקציה בין עיר למדינה, בין עירוני לשבטי, בין דת עממית לאורתודוקסיה - דומים ביסודם ברחבי העולם הערבי. לבסוף, כל האזור היה נתון לשליטה אירופית ישירה או עקיפה במשך תקופה ארוכה, וככזה נאלץ להתמודד עם הלם ואתגר תרבותי.

יחד עם זאת, ספר זה מנסה להציע גישה כללית לפוליטיקה של האזור כולו, בעלת אוריינטציה לגורמים חברתיים המשפיעים על עיצובן של הגישות, ועל אופן השימוש בכוח ובסמכות. הקיפאון של הפוליטיקה המזרח-תיכונית נעוץ בגישה בעל האוריינטציה ההגנתית, המאפיינת חברות המחולקות לקבוצות רבות.

לא יהיה זה בלתי אחראי להעז ולנבא שהתהליכים של עיור, תיעוש, בירוקרטיה וחינוך המוני יביאו לבסוף לשינוי מהותי בחברה המרוקנית בעשורים הבאים, וכתוצאה, ישנו את האליטה וסגנונה. האתגר שמציב הפרולטריון האינטלקטואלי נראה בלתי נמנע, והאליטה הקפאונית, כפי שהיא מוצגת כיום, אינה ערוכה להתמודד עם אתגר זה. אך אין בשום אופן להסיק מכך שהפוליטיקה המעשית יעבור זמנה, ושלא תהא המשכיות להתנהגות הפוליטית. מצרים, סוריה ואלג'יריה, שהמבנה הפוליטי שלהן שונה מהותית מזה של מרוקו, הראו נטייה חזקה להמשך הסטטוס-קוו בהתנהגות הפוליטית. ייתכן בהחלט שההתנהגות הפוליטית במרוקו לא תצליח להתפתח באותו קצב ובאותו יחס להתפתחות בחברה המרוקנית עצמה. השאלה האם האליטה הותיקה תתאים עצמה לשינוי הצפוי אם לאו (שאז תצטרך לפנות את מקומה) אינה חשובה כמו השאלה איזה התנהגות וסגנון פוליטיים תאמץ האליטה העתידית. ספר זה עשה את מלאכתו, אם בנוסף להבהרת היבטים שונים של ההתפתחות הנוכחית של הפוליטיקה במרוקו, הוא יעזור לאחרים להבין מה צופן העתיד.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית