Winder/ Egyptain Occupation (1818-1822)
עבדאללה אבן סעוד נכנע לאיברהים פאשא בספטמבר 1818. עם הכניעה הגיע הקץ למדינה הסעודית, ומכל המחוזות הגיעו שליחים לחתום על הכניעה. מצב זה העלה כמובן את מעמדו של מוחמד עלי לאין שיעור, והיה צריך להביא לקץ הוהאביות והשושלת הסעודית.
המלחמה הייתה אכזרית ועקובה מדם. יש תיאורים על אומץ ליבם של הוהאבים בהגנתם לדוגמא על העיר ראס במערב נג'ד. זו לא הייתה מלחמה אבירית – המלחמה לוותה באלימות רבה, עריפת ראשים, אוזניים ושליחתם למוחמד עלי במצריים.... למרות הנצחון המוחץ מעמדו של איברהים פאשא בנג'ד לא היה בטוח. בנג'ד הוא מרוחק ממרכז השלטון בקאהיר וממוקדי האספקה בחיג'אז. האספקה התבססה בעיקר על שיירות גמלים, אך היה קשה מאוד להעבירן לפנים הארץ לאיזור הנג'ד עקב המצב הכאוטי ששרר באיזור. היו מקרים בהם מצב החיילים המצריים היה קשה ביותר – חוסר במזון ובאמצעים אחרים אך איברהים פאשא עמד לצידם והבטיח להם כי המצב ישתפר. גם לאחר הכיבוש יחסו של איברהים פאשא לאוכלוסיה הנכבשת נותר קשה. יומיים לאחר הכיבוש הוא הורה לעבדאללה להתכונן ליציאתו לקאהיר כפי שהוסכם קודם לכן. 400 איש ליוו את עבדאללה בדרכו. בקאהיר הוא התקבל בחביבות על ידי מוחמד עלי, אך כעבור ימים מספר הועברלאיסתנבול. מוחמד עלי המליץ לסלטאן לחנון אותו, אך ללא הועיל. במהלך מאסרו הקצר באיסתנבול מספר עלמא תורכיים ניסו לשכנעו בטעות של אמונתו, אך הוא כמובן לא נסוג ממנה. עבדאללה הוצא להורג (ראשו נערף) וגופו נתלה על עמוד "למען יראו וייראו"... עבדאללה לא היה מנהיג צבאי מבריק כמו אביו סעוד אך היה אדם אמיץ ובעל אמונה חזקה. עונשים חמורים ואכזריים הוטלו גם על והאבים אחרים, לדוגמא: שני שיח'ים שפגעו באיברהים פאשא באופן אישי שנתיים קודם לכן כאשר הגיע להסכם עם העיר ראס – שיניהם נעקרו והם עברו עוד התעללויות רבות... (שלא זה המקום לתארן....) מקרה נוסף ידוע לשמצה נוגע לסולימאן אבן עבדאללה, בנו של השיח'. איברהים הרג אותו חודש לאחר נפילת דרעיה, לא לפני שאילץ אותו להקשיב למוסיקה בדואית שנוגנה בכינור – דבר שנחשב לכפירה חמורה בעיני הוהאבים. לאחר מכן נלקח לבית הקברות שם נורה למוות. סולימאן היה והאבי לדוגמא – בעל ידע מעמיק במסורת, משפט, פרשנות קוראן, ערבית, חיבר כמה חיבורים דתייים והיה מורה מפורסם. הוא נודע גם כאדם צנוע וטוב לב. חילות המצב במחוזות הסובבים לא פגרו אחרי הכוחות שכבשו את דרעיה באכזריותם ונקמנותם נגד הוהאבים. בג'בל שאמאר החיילים הרגן את האמיר ואת אחיו, בקאסים המפקד המצרי רצח את האמיר של Unaizah . איברהים פאשא היה נחוש בדעתו לחסל את הפוטנציאל הפוליטי, דתי וצבאי בנג'ד. בערים בתים נהרסו ועצי דקל נכרתו (אמצעי ענישה חמור ביותר במציאות של חצי האי ערב) – פעמים רבות דבר זה נעשה בכפייה על ידי תושבי המקום שעמלו קשות בבנייה וטיפוח של סביבתם. אכזריות הכובשים הפחידה את תושבי נג'ד ולא הייתה התנגדות מאורגנת של ממש. רוח האנשים נפלה והסדר החברתי נקרע לגזרים. הבטחון הציבורי התערער כליל, הדרכים לא היו בטוחות והחמור מכל – החלו פורצים שוב מאבקים פנימיים בין משפחות, ערים ומחוזות. עקב כך, החלה הגירה אל מחוץ לנג'ד כאשר חלק הגרו הרחק לכיוון טריפולי בלוב, שם חיו בקבוצות קטנות. אחרים ברחו ליישובים במפרץ הפרסי ולשבטים של אסיר. חלקם חזרו כאשר המצרים נסוגו אך אחרים נותרו במקומותיהם והיוו מרכזי השפעה והאביים באותם מקומות. במהלך השלבים הראשונים של הכיבוש ישנו תעוד אחד בלבד של התנגדות לאיברהים פאשא: במהלך ההתקדמות של הפאשא הצטרפו אליו שבטים בדואים, באותה צורה ששבטים הצטרפו לאמיר פייצל וללורנס איש ערב במהלך מלחמת העולם הראשונה בהתקדמות מהחיג'אז לעבר דמשק. אצל הבדואים מסגרת הנאמנות הראשונה היא לשבט, וכאשר נראה שהמצרים עומדים לנצח השבטים העדיפו להצטרף לצד של המצרים בכדי לא להענש ולסבול מביזה. בקלות רבה הם "שכחו" את הברית שלהם עם הסעודים והצטרפו לצד המנצח. אחד השבטים הללו היה שבט מותיאר. ראש השבט היה פייצל אבן ואטבן אל דאויש. איברהים פאשא הבטיח לו את משרת מושל דרעיה לאחר הכיבוש בתמורה לעזרתו. אך בסיום הקרבות דאויש ניצב מול הדרישה לשלם חוב של חמש שנים של מס הזכאת והוא סרב לשלם ואף התחמק מנסיונות לתפסו. לבסוף דאויש ברח לעיראק כי לא היה יכול להתמודד מול כוחם של המצרים. המטרה העיקרית של מוחמד עלי הייתה לשחרר את המקומות הקדושים מהשליטה הסעודית-והאבית ולהחזיק בהם בכל מחיר. אך השאלה האם תכנן כיבוש קבוע של נג'ד והפרובינציות המזרחיות או רק היה מעוניין בנצחון צבאי, הרס של הפוטנציאל הנג'די ונסיגה לאחר מכן – לא ברורה לחלוטין. עדות של הגנרל סאדלאיר מספרת כי איברהים אמר לו שאביו (מוחמד עלי) פועל על פי הוראות העסמאנים ושהוא עצמו לא יודע את המטרה הסופית של כל מסע הכיבושים. בכל מקרה, בסביבות מאי 1819 איברהים קיבל הוראה לאביו לפנות את איזור נג'ד, להגביל את הכיבוש לחיג'אז ולחזור למצרים. קווי התקשורת הארוכים, האוכלוסיה העויינת, שודדים בדואים כמו גם מחלתו של עתמאן, בנו הצעיר של איברהים שיכנעו אותו כי אין תועלת מספיקה במדינה שמצריכה אותו להשאר בה. גם האמונה כי הוהאבים נשברו לתמיד הביאו אותו לתזוזה. במצרים, היו לו בעיות אחרות מכיוון אירופה. לפני הנסיגה איברהים היה צריך "לסגור את הקצוות" במדינה: הוא צווה לאסוף את החברים החשובים בבית סעוד וממשפחתו של השיח' ולגרשם לקאהיר. כ-400 גברים, נשים וילדים לוו ליאנבו, הנמל של מדינה, והועברו למצרים. רבים מהם לא חזרו שוב לחצי האי ערב אך חלקם עלו למעמד חשוב בגלות. אחד מהם היה נכדו של השיח', עבד אל-רחמן אבן עבדאללה שהפך לפרופסור לחוק החנבלי באל אזהר. השלב הבא היה הריסת דרעיה באופן מוחלט. באוגוסט 1819, כאשר סאדלאיר עבר דרך דרעיה, הוא ציין כי אין אף לא משפחה אחת מאכלסת את הריסות העיר. בתיהם של עבדאללה אבן סעוד ומסגדיו נהרסו תחילה לאחר מכן נהרסה חומת העיר. במקרים רבים התושבים אולצו להשתתף בהרס כאשר בו זמנית החיילים כרתו את עצי התמר. הפינוי הצבאי נעשה בשלבים כבר קודם לכן. לפני הרס דרעיה איברהים שלח את הכוח הארטילרי המובחר שלו בחזרה למדינה מכיוון שלא היה בו יותר צורך. בד בבד הוא לקח אלף חיילי רגלים וחנה מסביב למאגר מים מחוץ לדורמה והשאיר את מחמוד אפנדי אחראי על הבירה ההרוסה. משם עבר דרומה ולאחר שעצר במפקדתו החדשה בדורמה עבר צפונה לסודאיר, שם התרחש קרב קצר עם אנשי השבטים ליד העיר זילפי. מכאן החל הפינוי ברצינות. יותר חיילים וחברים במשפחה הסעודית החלו בדרך הארוכה לכיוון מדינה ומשם הועברו לקאהיר. לאחר מכן איברהים קרא לשליטים המקומיים ומינה אותם אחראים להרס החומות והמבצרים של הערים אשר עד כה לא נפגעו. ההתקדמות המשיכה תוך הריסת רוב הערים. הכוחות המשיכו את פינויים כאשר לבסוף, ביולי 1819, לאחר שאיברהים וידא כי הוראותיו לגבי הרס הערים בוצעו, הוא עזב לכיוון מדינה. איברהים הגיע למדינה בספטמבר ולקאהיר בדצמבר. מוחמד עלי קיבל את בנו בטקס רב רושם במצודה והיו חגיגות גדולות בכל העיר במשך שבעה ימים.